בימים בהם מתקיים ניסיון מתוקשר לפגוע בתדמית של ישיבות ההסדר, זוכה הרב אהרון ליכטנשטיין, אחד מקברניטי הקונספט הזה, גאון תלמודי ובעל ד"ר לספרות אנגלית מהרווארד, בפרס ישראל לספרות תורנית לשנת תשע"ד. מיהו הרב ליכטנשטיין ? לא עוד "רב לייט"
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
הרב אהרון ליכטנשטיין הוא דמות שצריך להתעכב עליה ללא ספק. קולו לא מככב בדרשות של מוצאי שבתות, ותלמידיו אינם מנהלים "חצר". ראשי אגפים במשטרה, מלחכי פנכה, שרים ובכירים בשב"כ לא מסתובבים במסיבות שהוא מקיים. אלמלא היו מכריזים עליו כזוכה פרס ישראל לשנת תשע"ד , ספק אם היה מספק כותרות מטלטלות. הכריזמה שלו נעוצה באישיות הנדירה שהוא מביא אל עשייתו התורנית המפוארת.
הרב אהרון נולד בפריז בשנת 1933, ומשפחתו הצליחה להימלט מציפורני הנאצים והיגרה לארה"ב בשנת 1940. בצעירותו התבשם מלימוד בישיבה התיכונית של הרב יצחק הוטנר ובהמשך אצל האחים סולובייצ'יק כאשר את עיקר דרכו האורתודוקסית המתונה וההומניסטית קנה אצל הרב יוסף דב סולובייצ'יק, מייסד ה"ישיבה יוניברסיטי", אשר לימים הפך להיות חותנו. במקביל ללימודיו התורניים, לרב ליכטנשטיין תואר ד"ר לספרות אנגלית מאוניברסיטת הרווארד. התזה שלו עוסקת בהנרי מור.
ב-1970 הוזמן על ידי הרב יהודה עמיטל זצ"ל לעמוד עמו בראש ישיבת ההסדר "הר עציון" ששוכנת באלון שבות. בזכות ראשיה, כל אחד לחוד ושניהם יחד, הפכה "הר עציון" לחוד החנית של ישיבות ההסדר.
לפני שנבוא להתרשם ולדון ביצירה התורנית שזיכתה את הרב ליכטנשטיין בפרס, צריך לומר משהו על דרכו ההומניסטית של האיש, ועל מידותיו הטרומיות.
המפגש הראשון והאקראי שלי עם הרב והרבנית ד"ר טובה, בתו של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, התקיים באמצע שנות השבעים בתור לסרט בקולנוע אדיסון המיתולוגי בירושלים. תודו, לא מקום צפוי לראשי ישיבות. ששת ילדיהם הקטנים של בני הזוג למדו בבי"ס "חורב", וצוות המורים דאז ידע לספר כי הרב היה מגיע לכל אסיפות ההורים, ממתין בשקט בצד, עם ספר בדרך כלל, ומסרב בנימוס ובענווה למחוות מצד הורים ומורים לעקוף את התור.
כעשור אחר כך, באמצע שנות השמונים, התגוררתי בדירה בקומת קרקע, קרוב לביתו. בכל שבת שמענו את קולו כאשר הוליך את אביו הקשיש אל בית הכנסת בשכונה, וממנו. האב התקשה לשמוע ובכל פעם שהייתה מדרגה שמענו את הרב ליכטנשטיין שואג ממש: "לעלות" בדרך אל, ו"לרדת" בדרך מ.. תלמידיו יודעים לספר שבשנים הראשונות בישיבה, לא היו מספיק כסאות ועל כן היה צורך להעביר שליש מהכיסאות מחדר האוכל אל בית המדרש וחוזר חלילה. הרב תמיד נשא איתו כיסא, כדבר מובן מאליו.
פמיניזם אורתודוקסי
גם יחסו לנשים ולפמיניזם לא הסתכמה במאמרים אקדמיים. באחד מחגי סוכות, כשהתלוויתי עם אישי לביקור חול המועד בסוכה של הרב, לקיים את שנאמר :"לחלות את פני רבו בחג", הוא היה לבד, עם בתו הקטנה. באמצע הביקור, ובשיא הטבעיות התפנה הרב להחליף לה חיתול בנוכחותנו. כאשר אסתי רוזנברג, בת אחרת שלו, הלוא היא מייסדת בית המדרש לנשים "מגדל עוז", תלמידה חכמה בזכות עצמה, בגרה והייתה לבת מצווה, קבע אתה אביה "חברותא" בכל שבוע, כדי ללמוד אתה סוגיה בגמרא(!) פמיניזם אורתודוקסי הלכה למעשה, כבר אמרנו?
כבר בשנת 1975, כמדומני, התמודד עם שאלות שנובעות מהתפיסה הפמיניסטית שהחלה להתפתח בארצות הברית גם בחברה האורתודוקסית. לפיכך, הוא פרסם קונטרס שעסק בפתרונות הלכתיים להמתין עם לידת ילדים בגלל רצונה של האישה להשלים את לימודיה. צריך להבין שלא מדובר ב"רב לייט", אלא במי שמקפיד קלה כחמורה, ועם זאת, מתמודד עם השאלות המהותיות של התקופה תוך מתן פתרונות שלא זונחים את הדרישה ההלכתית בכהוא זה. כלומר, דבר אחד הוא להרפות מבחינה הלכתית בגלל רוח התקופה, ודבר שונה לחלוטין הוא לעמול בתורה כדי למצות את הפתרונות מתוכה.
זוהי, לעניות דעתי הרבותא של האיש. רוחב יריעה בכל המקצועות התורניים, כאשר הידיעה שלו במה שמכונה במערב Fine Art נרתמת למארג של יצירה תורנית – ראייה מעמיקה של צדק חברתי ואתיקה, בלי לוותר על אף תחום. כך הוא אומר על השילוב הזה: "אני חי בשני עולמות, עולם של קדושה צרופה ועולם של מכלול תכנים של חולין אבל חולין שגם כן מתחבר עם קדושה ומועיל למי שמחפש ומעוניין בכך, להבנת יתר דירוג צד נוסף ובאווירת עולם הקודש שתוך כדי אספקלריה של עולם החול".
ראוי להדגיש ולחדד, שבכל הליכותיו של הרב ליכטנשטיין מאז ומעולם, לא השתרבב שמץ של פומפוזיות, ראוותנות, נהנתנות ו/או סממן פסול של אדמו"רות מתוקשרת.
דרכו הלימודית וההשקפה הציונית שלו
דרכו הלימודית שואבת משיטת בריסק, דרך אנליטית וייחודית בתלמוד והלכה, ומאמריו ושיעוריו, שהיום הם כבר ספרים, מתאפיינים בניתוח סוגיה לעומקה ולרוחבה. כשאתה מקבל ממנו דף של מקורות לשיעור העיון השבועי במסכת שנלמדת בישיבה, אתה מקבל פסיפס של מראי מקומות הלקוחים מעשרות מקורות לרוחב הש"ס והפוסקים אשר מתכתבים עם הסוגיה. צריך לטעום את סוג הלימוד הזה כדי להבין עד כמה הוא עשיר ועמוק. עד כמה הוא יונק מהיותו של הרב ד"ר לספרות אנגלית וגאון תלמודי בקנה מידה עולמי.
בחוגים האורתודוקסיים נהוג לדבר על "עולם התורה" כזה שמוחזק על ידי קברניטי הישיבות הליטאיות. הרב ליכטנשטיין מתחרה ואף עולה על למדניהם של הישיבות "השחורות", ללא צל של ספק. תוסיפו לכך את השפה האקדמית ואת דרכו ההומניסטית בפרשנות ההלכתית – תקבלו מטאור.
ההשקפה הציונית שלו מתונה משהו, ובמשך תקופה מסוימת הוא נמנה אף על ראשי תנועת מימד, יחד עם הרב יהודה עמיטל זצ"ל, שעמו חלק את ראשות הישיבה.
זאת תורת ההסדר
בניגוד לרבנים שהקימו את ישיבות ההסדר כסוג של כורח בין לימוד תורה ושירות צבאי, הרב ליכטנשטיין ניסח את הנושא באופן שונה. הוא היה הראשון שהכריז על ההסדר כערך מלכתחילה, לא בדיעבד ולא כפשרה. חשוב להישיר מבט דווקא היום אל משנתו בנושא, כאשר חרף העובדה המצערת שרבים מאלה שמתחילים מסלולי הסדר "נושרים" לשירות צבאי מלא, בוחרים עיתונאים פופוליסטים להביא בעיקר עדויות משוליים של תלמידי הסדר אשר חוטאים לעקרונות שלהם עצמם ומחפפים בישיבה, בלי לשאול על כמה אנשים מדובר ומה המגמה הרווחת כיום.
רק כדי לסבר את האוזן, ולמי שלא יכולים להשתחרר מהטינה, הנה נתונים שרביב דרוקר ורזי ברקאי המנוסים לא בחרו להציג כשבאו להכפיש את ישיבות ההסדר כולן:
נתוני בוגרי ישיבות ההסדר שסיימו את המסלול ב 2013:
התחילו מסלול הסדר: 1661. מתוכם:
א. עזבו את המסלול: 664 (לשירות מלא)
ב. שירתו כ-32 חודשים: 45
ג. שירתו כ-28 חודשים: 28
ד. שירתו כ-24 חודשים: 88
ה. שירתו כ- 19-20 חודשים: 108
ו. שירתו 16 חודשים: 728
אחוז קרביים: 80% וטרם מנינו את שירות המילואים הצפוף שהם עושים.
אז, לא בטוח שהרב ליכטנשטיין מרוצה מהמספרים הללו, אבל ברור שמתוך מי שבחרו להישאר במסלול, ישנם לא מעטים אשר חשים בכל ליבם את הראייה המורכבת על אודות ההסדר, כפי שהרב תיאר בקונטרס " זאת תורת ההסדר" שנכתב לפני כמה עשרות שנים: "לאשורו, הסדר הוא אתגר יותר מאשר הזדמנות; וכדי להתבונן במיטבו עלינו להתמקד בקושי, ואפילו במתח, ולא בנוחיות. אופטימלית, ההסדר אינו מציע רק חממה דתית עבור החוששים ממשבי חיי צבא שגרתיים – אם כי, אגב אורחא, הוא גם מספק צורך זה. ההסדר במיטבו שואף למשוך ולפתח בני תורה בעלי רצון עז ומקיף להיות תלמידי חכמים, אך המרגישים בו-זמנית חייבים – מוסרית והלכתית – לעזור להגן על עמם ומולדתם; הרואים במחויבותם הכפולה, בהתחשב באילוצים ההיסטוריים של מקומם ושעתם, זכות וחובה גם יחד; האוהבים, בהשוואה לעמיתיהם השוללים את ההסדר, לא את התורה פחות אלא את כנסת ישראל יותר. הוא נועד לקיים מערכת בה תלמידים יכולים להתמקד בהתפתחותם האישית הרוחנית והלימודית תוך כדי היענותם לקריאה לשירות ציבורי, ובכך לטפח קיום יהודי משולב ושלם."
לא ברור אם ההסדר אכן מצליח להכין מספיק "בני תורה בעלי רצון עז ומקיף להיות תלמידי חכמים" אבל לכל הפחות, אלה שזכו להיות תלמידיו של רב מהסוג של הרב ליכטנשטיין, קנו פרק במידות ודרך ארץ שבוודאי לא רווח בשדות אחרים.
חברותו בפורום תקנה
הרב ליכטנשטיין עומד בראש הפירמידה של כ-60 גברים ונשים שמהווים את פורום 'תקנה'. בעת האחרונה עלו תהיות מסוימות על כשרות הפורום, שחברים בו גם משפטנים בעלי שם בינלאומי, ואשר פועל בעצה אחת עם פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה כאשר יש צורך. אין ספק כי עצם העובדה שהרב ליכטנשטיין שם, היא עדות ברורה לכך שהפורום שומר על כל כללי האתיקה והמוסר הטבעיים, כמו גם מקפיד על הדרך ההלכתית הנאותה לטפל במקרים שנוגעים להטרדה מינית באותה מגרעת שגופי אכיפת החוק אינם מורשים לפעול בה (למשל, משום שהמתלוננים לא חשים בנוח להגיש תלונות וכיו"ב).
כזכור, תלונות רבות נגד הרב מרדכי אלון טופלו באמצעות הפורום, שתחילה בחר להרחיק את הרב אלון בהסכמה לגליל, ולהדיר אותו מכל תפקידיו הציבוריים. משזה לא עמד בהתחייבויותיו, ורק לאחר יותר מארבע שנים, פנה הפורום לציבור ומשם לא ארכה הדרך לבית המשפט.
הרב אלון מנהל באמצעות שלוחיו מסע מתוקשר נגד הפורום בכלל ונגד הרב ליכטנשטיין בפרט, אבל הרב ליכטנשטיין לא נרתע מלהביע את עמדתו הנחרצת, גם כאשר תרומות נדיבות לישיבה הוקפאו על ידי מקורבי אלון, וגם כאשר היה חשש כי הוא עלול להיפגע ואף הוצמדו לו תלמידים שליוו אותו כמאבטחים.
מה אומרים עליו, מה הוא אומר על דרכו
בשנת 2012 הוענק לרב ליכטנשטיין פרס לספרות תורנית של מוסד הרב קוק. השופטים נימקו את החלטתם להעניק את הפרס כך:
"הרב ליכטנשטיין משלב למדנות תלמודית מסורתית עם חדשנות ופריצת דרך מתודולוגית. בשיעוריו, בהרצאותיו ובסדרת מאמרים וספרים שכתב בעברית ובאנגלית ארגן את השקפת העולם הציונית-דתית והאורתודוקסית מודרנית ועיצב אותה. הרב ליכטנשטיין ממזג באישיותו, באופן חשיבתו, ובעיקר בעולם הערכים שהנחיל לתלמידיו בכתב ובעל פה, מיזוג עולמות וערכים. תורה עם דרך ארץ במובנים רבים. עולם ערכים וצורת חשיבה מתוחה, רב-גונית וממזגת אופקים. הוא העמיד לפני תלמידיו גדם אפשרי של גאון תלמודי, המסור בכל נימי נפשו למסורת הלמדנית וההלכתית, אך בו בזמן הומניסט במובן המעשי ובמובן התרבותי העמוק; משמש בן בית בעולמות ידע רבים; ציוני, אוהב ומסור לארץ ישראל ולמדינת ישראל".
וכך מתאר הרב עצמו את דרכו: " אני חושב שזו זכות לתלמיד ללמוד וזכות לרב ללמד… אני חושב שהייתי יכול לעשות כמה דברים אחרים ולפרנס את בני ביתי בצורה יפה אבל אם אני מחפש משהו שחשוב מבחינת תוכן ומשהו שאני רואה בו אתגר, אתגר שהוא משמח ומרענן. אין דבר עלי אדמות שהייתי מעדיף לעשות. ההצלחה – זה תלוי בתלמידים לא פחות מאשר זה תלוי בי. אבל, הבה נשקע יחד ללמוד וללמד לשמור ולעשות. ולקיים זו משימה שמוטלת על כתפי שנינו בשווה נקוה שהקב"ה ייתן את חלקו, ותן בליבנו…".
Come on girls
קשה לסיים בתיאור האיש מבלי להזכיר את הסיפור הבא. באחת השנים, אולי 1978 אם אינני טועה, התכנסה הישיבה בליל פורים בחדר האוכל למסיבה עם ארוחה דשנה. המסיבה נועדה גם לאברכים נשואים ונשותיהם, וכך יצא לי לראות את הדברים בעצמי. הבחורים שרו, כטוב ליבם ביין, אבל לטעמו של הרב ליכטנשטיין, לא מספיק.
הרב הפסיק את השירה ונשא דברים. הוא הסביר לכל הנוכחים שהמסיבה הזו מזכירה לו משחק בייסבול מתוקשר מאוד בארצות הברית, שבו קבוצת הדגל כשלה על המגרש. המאמן, הכניס את כל הבחורים לחדר ההלבשה במחצית, והשחקנים כולם היו בטוחים שהם יקבלו על הראש. להפתעתם, המאמן לא אמר דבר במשך כל ההפסקה, ורק כאשר הם הסתדרו בטור כדי לחזור למגרש, הוא נעמד לצדם והפטיר: Come on, GIRLS