כבר לפני שנים רבות החלטתי שביום שבו הילדים יגיעו לבגרות, אארוז תיק ואצא שוב למסעות בעולם, משוחררת מעול, כמעט כמו בימים ההם לאחר השיחרור מצה"ל. הרבה לפני שהמושג "תרמילאים" הומצא והטיול שאחרי הצבא הפך לחובה בקרב הצעירים.

אז, באותם ימים, התחלנו בניו יורק וסיימנו אחרי כשמונה שנים, חצי עולם ותינוק.

וכשהגיע הרגע המיוחל נשאר לי רק להחליט לאן. את החלק שממערב, צפון ודרום לישראל כבר כיסיתי פחות או יותר. למזרח לא יצא מכל מיני סיבות: הודו לא מושכת אותי, יפן יקרה, תאילנד – יותר מדי ישראלים, ניו זילנד ואוסטרליה? כן אבל..

ואז הגיע המייל והזכיר לי שפעם חלמתי לבקר בבאלי.

אז ארזתי תיק ויצאתי מזרחה.

אני לא מאלו שמכינים "שיעורי בית". אני אוהבת להגיע כמו דף חלק ולתת לדברים לזרום. בלי ספרי הדרכה ובלי תוכניות מוגדרות מראש. ממש אין לי צורך או כוונה לסמן "וי" על אטרקציות מומלצות.

בהמשך יומן מסע זה תוכלו לקרוא על החוויות האישיות שלי , לקבל טיפים ונתונים שאאסוף, מידע ממפגשים ושיחות שאני אוהבת לנהל עם אנשים וכמובן הרבה תמונות.