[rating=3]

לוקח מספר דקות להיכנס לעובי הקורה של הסרט "אני, עצמי ואמא שלי", כמו גם להבין את הראש הצרפתי שהעניק לו את מרבית פרסי הסזאר (האוסקר הצרפתי) לפני כחודשיים, אך זה שווה את המסע הקולנועי. הדבר הראשון שהצופה צריך לקבל זו ההחלטה של התסריטאי, הבמאי ושחקן הסרט, גיום גאליין ("מארי אנטואנט"), להעניק מחווה לשורשים התיאטרליים של המיזם. הסרט הוא בעצם עיבוד קולנועי למחזה של איש אחד (גאליין) משנת 2008, וגאליין מדגיש זאת ישר בהתחלה, בכך שהוא מצלם את עצמו מתכונן למופע ולאחר מכן עולה על הבמה ופוצח במונולוג.

לאורך כל הסרט, גאליין חוזר בהבזקים למופע הבימתי, כך שהוא לא מאפשר לצופה לשכוח שהוא בעצם צופה בעיבוד קולנועי להצגת תיאטרון. אבל ברגע שמתרגלים, זו ממש לא בעיה. למעשה, זה מאפשר לצופה לקבל עובדות הזויות למדי, בהתחשב בכך שהוא אפילו לא מעמיד פנים שהוא יצר איזשהו קולנוע ריאליסטי. דבר נוסף שהצופה צריך לקבל, שגאליין מגלם את עצמו בשלבים שונים של חייו, משנות העשרה ועד לבגרות, והאם אתם מוכנים לזה? הוא גם מגלם את אמו!

באופן ברור, לצרפתים לא הייתה בעיה עם אף אחד מהדברים האלה. יותר מ-2.5 מיליון אנשים צפו בסרט עד כה בצרפת, עובדה שהכתירה אותו בחמישה גביעי סזאר, כולל הסרט הטוב ביותר, סרט הבכורה הטוב ביותר והשחקן הטוב ביותר (עבור גאליין, כמובן).

כותרת הסרט די מסכמת את העלילה. בצרפתית הסרט נקרא: "בנים, גאליין, בואו לשולחן". במילים אחרות, מהרגע הראשון מתייחסים לגאליין כמו לילדה, ולכן הוא משער שהוא יכול להתנהג כמו ילדה. אביו (אנדרה מרקון, "נערת התווים") לוקח את אחיו בחגים לציד או סקי, ואילו גאליין נשאר בחופשה עירונית בספרד, שבו פאקי (ננו גרסיה, "כאילו אני מת") מלמדת אותו לרקוד פלמנקו – כמו ילדה. כשהוא מגלה שהוא למד לרקוד כמו בחורה, הוא קורא: "אמא שלי תהיה מאושרת לשמוע את זה".

במהלך הסרט הוא לומד בבתי ספר שונים: יש קטע מצחיק בפנימייה בריטית בו הוא מגלה עולם של רוגבי, חתירה ונערים בריטיים חתיכים. לאורך הדרך הוא מסתובב בבית מחופש לנשים מתקופות שונות, למורת רוחו של אביו. כשחקן, גאליין יוצא דופן, אם כי זוכה לאמפתיה מצד הצופים, והוא בהחלט נפלא כאימא שלו.

"אני, עצמי ואמא שלי" מזכיר את מיטב סרטי אלמודובר, והסרט בעיקרו כייפי, משעשע ונוגע ללב, ובהחלט מסקרן לראות את גאליין במסע אחר מציאת זהות מינית.