בכל האמור לחיינו הציבוריים במדינה אנו מרבים לעסוק בפחות חשוב ובשולי ולהתעלם משאלות היסוד והאמת שלנו. איננו מבחינים בין עיקר לטפל, ולא מבינים שבעיותינו נמצאות בכלל במקום אחר. כך, גם באשר לשחיתות הפוליטית והשלטונית, המעסיקה אותנו עד מעל לראש וגוזלת את תשומת לבנו הרחבה לפיענוח הדברים ולהפנמתם.

עיקר הדיון הציבורי בנושא השחיתות מוקדש להיבטיה החוקיים של התופעה – להגדרותיה הלגליסטיות – במובן של הפרתן של נורמות חוקיות ופורמליות. צבא שלם של עורכי דין ומשפטנים, יחד עם תקשורת מתלהמת, שוטף את מוחנו ומשתק למעשה כל יכולת חשיבה אחרת. לכל היותר אנו יודעים להבחין גם בשחיתות הנובעת מרמיסתן של נורמות מוסריות וחברתיות מוגדרות.

פה ושם אפשר גם לזהות איזו תזכורת מאוד מינורית למערכות חיינו הציבוריות. איזו הפנמה ראשונית ואינטואיטיבית לקשר בינן לשחיתות. תובנה בסיסית שמערכות רעות מייצרות הוויה ותרבות רעה, המהוות קרקע פורייה לשחיתות.

ניצול לרעה של משרה ציבורית כדי להשיג טובות הנאה או רווח אישי היא אכן דבר חמור, אך מאה מונים חמורה ממנה היא התופעה הקשה והכול כך מאפיינת את דורנו, של הפרת אמונים יסודית ומתמשכת של נבחרינו, בעצם כישלונם הקולוסאלי בניהול הציבורי. מה הן מספר מעטפות עם דולרים לעומת ההפסדים העצומים הנגרמים למדינה ולחברה בה בגין דרכי התנהלותם הנלוזות של נבחרינו. זה כאין וכאפס.

אנו בוחרים את נציגנו לכנסת ולממשלה כדי שבשכל טוב ובמקצוענות רבה ישכילו  לנווט את הספינה הזו הנקראת מדינת ישראל אל עבר חוף מבטחים. שיניעו אותה מנקודה A, שהיא פחות טובה, אל נקודה B,  שהיא טובה יותר. הכשל הראשוני נגזר מהיפוך והמרת המושג נבחר מ"נציג" ל"מורם מעם". וזו רק יריית הפתיחה לדברים הגרועים שבהמשך.

נבחרינו אינם יכולים לומר "לא ראינו, לא שמענו ואיננו יודעים". ואם צריך לחולל מפנה גדול במערכות הציבוריות ובראשן המערכת הפוליטית והמערכת השלטונית, עליהם לעשות כן. הטענה כי כך גם עשו קודמיהם וזה מה שהם יודעים לעשותו – היא בלתי קבילה. ומי שלא יכול, שיקום וימסור את המפתחות למתאים ולראוי יותר. עליהם לגלות יוזמה רבה בנדון ולהצטיין במידה גדולה של תעוזת הרוח.

הם אינם יכולים לברוח מאחריות לדברים אל עבר ערי מקלט ולאחוז שם בקרנות המזבח, בכך שהם מרוממים את עצמם בעיסוק-יתר בענייני היום יום השוטפים ובפטפוטי סרק על שלום וביטחון וחברה וכלכלה.

אחריותם איננה אישית בלבד אלא גם קולקטיבית. התעסקותם בנושאים משניים איננה משחררת אותם ממסרי השורה התחתונה ומן התוצאות הגלובליות הרעות המתקבלות, כפי שהדברים מתנהלים כיום בפוליטיקה ובממשל.

כנושאי משרה בכירה חלה עליהם חבות מנהלים וכל הפרה בוטה של חבות זו היא בחזקת הפרת אמונים יסודית שיש בה גם שורשים עזים של שחיתות.

ואני הייתי שם – מצויד היטב בכלים, ביכולות ובניסיון – וראיתי מקרוב את הדברים והם חמורים אף יותר. הסביבה הרעה ביותר במדינה היא זירת חיינו הציבוריים. שום מערכת אחרת איננה יכולה להרשות לעצמה להתנהל באופן מחפיר ועלוב שכזה. עלינו לדעת זאת ולהבין, אחרת כולנו שותפים למחדל הדורי הגדול הזה, ואין לנו על מי להלין אלא רק על עצמנו.

היעדרותם של דרכי התנהלות מקובלות וראויות בחיים הציבוריים והזילות הרבה שאנו מיחסים לכך מייצרים תוצאות רעות למכביר, ששום קשקוש אין סופי על ערכים נשגבים ואידאולוגיות, והר של כוונות טובות, לא יכפרו על כך. חוסנה וביטחונה של מדינת ישראל תלויים במערכותיה הציבוריות ובדיוק בעניין זה אנו כושלים ובגדול.

שחיתות ציבורית, אם כן, חורגת בהרבה מהגדרותיה המשפטיות המצמצמות, ועיקרה התנהלות לקויה ובלתי אחראית של המערכות הציבוריות. הגיע העת להעביר את הלפיד מידי המשפטנים והמשפטיזציה העודפת בחיינו אל עבר העוסקים והאמונים על ביסוסם של דרכי התנהלות איכותיות וראויות. כאן קבור הכלב. זה השיח שצריך לשרור בתוכנו. רמיסה בוטה ומתמשכת של נורמות התנהלות שכאלה היא השחיתות לאמיתה, ובאשר לכך אפילו צדיק אחד לא נמצא בסדום.

[related-posts title="מאמרים קודמים של נמרוד נוי"]