[rating=4]

בקפיציות רעננה  ובצליל מלא, עשיר ובעיקר חי ופלסטי ניגנה התזמורת הפילהרמונית את הפתיחה "שודד הים" מאת ברליוז במסגרת סדרת אינטרמצו, שבה קנט נגנו מנצח על התזמורת עם הפסנתרן דניל טריפונוב. כלי הנשיפה הצטיינו בנגינתם בעיקר האבובן הראשי הלירי. אפילו ההאטות המופלגות היו במקומן. תחת שרביטו של המנצח היפני-אמריקני הכול היה רתמי, מדויק ומלא חיות פלסטית.

בקלילות קרובה לזחיחות של סלון וינאי ניגנה התזמורת את הסימפוניה בדו של ביזה. סוחף ופנטסטי היה ביצוע הפרק המהיר (ויוואצ'ה). הכול היה במקומו ובטוב טעם – אפילו האקצ'לרנדו (עלייה בדינאמיקה שבאה בד בבד עם האצה).

ביום שני בערב, בהגיע הידיעה המרה על מציאת גופותיהם של הנערים החטופים, החליטו נגני הפילהרמונית בהפסקה של הקונצרט בהיכל התרבות בתל-אביב, לבטל את ביצוע "שולית הקוסם" מאת פאול דיוקא. תחת יצירה זו נגנה התזמורת בהרכנת ראש אבלה את האריה על מיתר סול מאת באך.

ערב קודם לכן, בבנייני האומה בירושלים, ניגנה התזמורת את "שוליית הקוסם" בחן מלא קסם. אפשר היה מבעד לצלילי הנבל וכלי הנשיפה – בעיקר החליל – לראות ולחוש בעליל במחול הטיפות ב"פנטסיה" של וולט דיסני. את תרועת הקרנות בפתיחה לקונצ'רטו בסי במול מינור של צ'ייקובסקי פתחה התזמורת בהקפדה על ניקיון וברק. הנעימה המדובבת של שיר הקבצנים האוקראיני בתזמורת חזרה בפסנתר על כל האקורדים כשילד הפלא, הפסנתרן בן ה-23 דניל טריפונוב, מפגין שליטה מוחלטת וריחוף על כל מקלדות הפסנתר. משל הפסנתר הוא המשך של גופו – חלק ממנו.

גם אם טריפונוב פתח בצליל נקישתי קמעא מיד היפנט את הקהל שהחסיר פעימה למשמע הפיאניסימו החרישי המצמרר והתחושה שהוא "מתאדה" לחיק התזמורת. הדיאלוג בינו לבין התזמורת והדרך בה נארג לתוכה, היו מופלאים. הפריטה  שבה ליוו כלי המיתר את נגינת הפסנתר הייתה פלסטית ומלאת "חשמל".

קנט נגנו שמר על ניקיון הביצוע בלי לתת לתזמורת לגלוש לשמאלץ גם כשגרס האטות מופרזות. בפורטה פתאומי נחתם הקונצ'רטו שתחת אצבעותיו המרחפות של הפסנתרן הפך ליצירה מרתקת שהותירה "טעם של עוד". בשמחת נגינה מידבקת ניגן את הוולס במי במול מז'ור של שופין כשהוא סוחף בנגינתו את הקהל לעולם של תשוקת נגינה אמיתית.

את הקונצ'רטו במי במול מז'ור (הראשון) של ליסט מבצעים לעתים נדירות בעיקר בשל תובענותו הווירטואוזית. טריפונוב ניגן את הקונצ'רטו כאילו היה מפיסטו – באש יוקדת של התמזגות כל גוו עם היצירה והפסנתר, כשהוא חי ונושם כל אחד מהצלילים שהפיק מפסנתר ה-Fazioli- פסנתר שכולו מלאכת יד. טירפונוב ריחף על כל האקורדים, כשאשדות הצלילים זורמים מכפות ידיו והוא נענה לתזמורת משל היה חלק ממנה, אבל המנצח נגנו החזיק אותו "קצר" ולא תמיד נתן לו להיסחף עם המוזיקה.

גם את הסימפוניה במי מינור – השביעית של מאהלר מבצעים לעתים נדירות. אולי בשל אורכה המונומנטאלי. בהקפידו על תחושת מרחב ולמרות ההאטות המופרזות, ניווט נגנו את הנגינה לביצוע קצבי כשכל כלי הנשיפה – בעיקר הקרנות – מקפידים על ניקיון צליל זוהר. מלא קסם היה בעיקר הפרק השני – מוזיקת לילה – אותו ניגנה התזמורת בלכידות מרשימה, כשהכול מתנקז לפריטה בנבל. קלילות וינאית מרחפת אפיינה את ביצוע הפרק השלישי – הסקרצו מלא ההומור. בפלסטיות ובדהרת סוסים רועמת הסתיימה הסימפוניה.

ההקפדה על ליטוש הפרטים, עיצוב הניגודים והדינאמיקה, ובעיקר השליטה שהפגין קנט נגנו, שלא התיר את הרסן ולו לרגע, תרמה לכך שהסימפוניה לא התפוררה למרות אורכה. היה זה מסע מרתק שתזמורות מעטות יכולות לו.