Skip to content

שפכתי את לבי לפניו, הוא לא מרגיש כמוני. ניתן להחזיר את הגלגל לאחור?

עד שאני כבר מחליטה שאני אוהבת מישהו ואוזרת את כל כוחותיי לומר לו את זה, התגובה חייבת להיות שלילית? מאת דפנה הוכמן

שפכתי את לבי לפניו, הוא לא מרגיש כמוני. ניתן להחזיר את הגלגל לאחור?

עד שאני כבר מחליטה שאני אוהבת מישהו ואוזרת את כל כוחותיי לומר לו את זה, התגובה חייבת להיות שלילית? מאת דפנה הוכמן

מדוע עד שאני כבר מחליטה שאני אוהבת מישהו ואוזרת את כל כוחותיי ואומרת לו את זה, אז התגובה חייבת להיות (בדרך כלל על-פי הסקרים והמדגמים שלי וההיסטוריה אף הוכיחה) שלילית?

מאת דפנה הוכמן 

לב
לאן ממשיכים מכאן? (אילוסטרציה: Idea go / FreeDigitalPhotos.net)

זה קורה לכולנו לפעמים. מידי פעם בחיים, או אולי רק פעם. אבל אתם חייבים להסכים עם הקביעה הבאה: לפעמים חווים רגשות אהבה כלפיי מישהו. או אז, הכינורות מנגנים, הציפורים נראות יפות מתמיד (כל זמן שהן לא עושות לי קקי על הכתף) והאווירה הכללית טובה יותר. כל דבר נראה מבטיח, ואני גם לפעמים מרגישה רזה יותר (רק אני מרגישה ככה?) ומאבדת את התיאבון (הללויה!).

אז מה רע?

מה שרע זה, שלפעמים זה שאני אוהבת מישהו, אינו אומר בהכרח שגם הוא מכוון על התדר שלי. ואז זה פשוט פחות טוב. כלומר, אני חווה את אותם הדברים שציינתי כבר קודם, אלא שהכל נכנס למצב של עצימות נמוכה. קשה לחשוף בפני מושא האהבה את הרגש, כי מה יכול לקרות? (האמת? כלום – זה רק בראש שלי).

"אני רק רוצה להיות ידיד/ מכר/ טרמפיסט בדרך לנסיעה שלך"

אבל קרה לי בעבר, שאמרתי למושא אהבתי את רגשותיי והוא נתן לי מבט שדומה באפקט שלו לטריקת דלת. "אני מאוד נהנה להיות איתך, אבל…" והנה בא האבל הגדול ביותר… "אבל אני רק רוצה להיות ידיד/ מכר/טרמפיסט בדרך לנסיעה שלך" (שזה כמו לומר "רק תורידי אותי פה אם אפשר"). ואז הלב שלי מתכווץ באותה צורה שמשחררים את נצרת הפתיחה מפחית של משקה תוסס – אני נחבטת לתקרה ובורחת דרך החלון.

מדוע עד שאני כבר מחליטה שאני אוהבת מישהו ואוזרת את כל כוחותיי ואומרת לו את זה, אז התגובה חייבת להיות (בדרך כלל על-פי הסקרים והמדגמים שלי וההיסטוריה אף הוכיחה) שלילית?

ואיך לעזאזל אני מרימה את עצמי מהמקום הקטן הזה בפינת החדר, ששם מונח הלב שלי,  מוטל לרסיסים?

 יום לאחר שאמרתי לו מה אני מרגישה כלפיו, נפגשנו. ניסיתי להתנהג כרגיל, והוא היה די טבעי, אבל משהו שם לא עבד. כאילו הייתה חומת ברלין ניצבת כחיץ בינינו.

אני שואלת את עצמי "הלנצח אוכל חרב?" (לא, כי אם זה קשור למזון אני בעד). אבל עכשיו ברצינות – יש לי קושי רב להמשיך הלאה כאילו דבר לא קרה.

אז לאן ממשיכים מכאן?

ישבנו ליד הים, הייתי שקטה (רגע נדיר – איפה הפפרצי?) ובעיקר נבוכה. החול היה רך וחמים, ואילו יכולתי, הייתי חופרת בור ונכנסת פנימה (זה עלול לקחת כל היום). מאחר שאני לא אישה שקטה במהותי, אמרתי לבסוף: "תשמע, נראה לי שזה לא היה ראוי לומר לך מה אני מרגישה". חיכיתי לשמוע את הפיצוץ…הנה… הנה… זה בא.

הוא חשב רגע, הביט אל הים במבט קשוח, ויכולתי לשמוע אותו נושם יחד עם הרוח של הים.

ואז אמר לבסוף:" זה בסדר. אמרת מה שאת מרגישה, ואני לא כועס. אני מעריך אותך על האומץ להגיד את רחשי ליבך".

נראה לכם? 

"מה שהיה תשכח מזה", שר יגאל בשן, וכעת זה נראה רלוונטי מתמיד

תשכחו מזה. זה לא קרה. זאת אומרת הסצנה בים קרתה, אבל רק בחלומות שלי. במציאות  נראה לי ששום דבר לא עזר. אני נחשפתי, הוא לא הרגיש אותו דבר, ולא ניתן, חרף כל הניסיונות, להחזיר את הגלגל לאחור. "מה שהיה תשכח מזה", שר יגאל בשן, וכעת זה נראה רלוונטי מתמיד.

לחמיצות של החשיפה יש ריח שעומד במטבח כאשר אני חובצת גבינת לבנה בנוסח אתני.

כאב לי, המועקה עמדה באזור החזה (ויש שם מקום), ולא הצלחתי לשחרר אותה.

בסוף?

לא רציתי לאבד אותו. הוא היה יקר לי מדי. זה סוג של משחק סכום אפס, נדבך בתורת המשחקים. בבחינת "טייק איט אור ליב איט". הבנתי עם עצמי שהידידות שלנו יקרה לי. אני רוצה להישאר בחייו, גם אם לא בתנאים שלי. ואמרתי לו.

קולות הפיצוצים של זיקוקי הדינור שעפו בחדר הפילו את החומה. לחצנו את היד, שמנו דיסק ועישנו סיגריה. המלחמה נגמרה.

אחר כך נכנסתי לאוטו הדלקתי רדיו. פתאום התנגן השיר "למה לי לקחת ללב" – כמה מקורי. עמדתי לעשות רוורס, כשלפתע הוא סימס לי: "תחזרי יש לי משהו להגיד לך".

אילוסטרציה: Idea go / FreeDigitalPhotos.net

מדוע עד שאני כבר מחליטה שאני אוהבת מישהו ואוזרת את כל כוחותיי ואומרת לו את זה, אז התגובה חייבת להיות (בדרך כלל על-פי הסקרים והמדגמים שלי וההיסטוריה אף הוכיחה) שלילית?

מאת דפנה הוכמן 

לב
לאן ממשיכים מכאן? (אילוסטרציה: Idea go / FreeDigitalPhotos.net)

זה קורה לכולנו לפעמים. מידי פעם בחיים, או אולי רק פעם. אבל אתם חייבים להסכים עם הקביעה הבאה: לפעמים חווים רגשות אהבה כלפיי מישהו. או אז, הכינורות מנגנים, הציפורים נראות יפות מתמיד (כל זמן שהן לא עושות לי קקי על הכתף) והאווירה הכללית טובה יותר. כל דבר נראה מבטיח, ואני גם לפעמים מרגישה רזה יותר (רק אני מרגישה ככה?) ומאבדת את התיאבון (הללויה!).

אז מה רע?

מה שרע זה, שלפעמים זה שאני אוהבת מישהו, אינו אומר בהכרח שגם הוא מכוון על התדר שלי. ואז זה פשוט פחות טוב. כלומר, אני חווה את אותם הדברים שציינתי כבר קודם, אלא שהכל נכנס למצב של עצימות נמוכה. קשה לחשוף בפני מושא האהבה את הרגש, כי מה יכול לקרות? (האמת? כלום – זה רק בראש שלי).

"אני רק רוצה להיות ידיד/ מכר/ טרמפיסט בדרך לנסיעה שלך"

אבל קרה לי בעבר, שאמרתי למושא אהבתי את רגשותיי והוא נתן לי מבט שדומה באפקט שלו לטריקת דלת. "אני מאוד נהנה להיות איתך, אבל…" והנה בא האבל הגדול ביותר… "אבל אני רק רוצה להיות ידיד/ מכר/טרמפיסט בדרך לנסיעה שלך" (שזה כמו לומר "רק תורידי אותי פה אם אפשר"). ואז הלב שלי מתכווץ באותה צורה שמשחררים את נצרת הפתיחה מפחית של משקה תוסס – אני נחבטת לתקרה ובורחת דרך החלון.

מדוע עד שאני כבר מחליטה שאני אוהבת מישהו ואוזרת את כל כוחותיי ואומרת לו את זה, אז התגובה חייבת להיות (בדרך כלל על-פי הסקרים והמדגמים שלי וההיסטוריה אף הוכיחה) שלילית?

ואיך לעזאזל אני מרימה את עצמי מהמקום הקטן הזה בפינת החדר, ששם מונח הלב שלי,  מוטל לרסיסים?

 יום לאחר שאמרתי לו מה אני מרגישה כלפיו, נפגשנו. ניסיתי להתנהג כרגיל, והוא היה די טבעי, אבל משהו שם לא עבד. כאילו הייתה חומת ברלין ניצבת כחיץ בינינו.

אני שואלת את עצמי "הלנצח אוכל חרב?" (לא, כי אם זה קשור למזון אני בעד). אבל עכשיו ברצינות – יש לי קושי רב להמשיך הלאה כאילו דבר לא קרה.

אז לאן ממשיכים מכאן?

ישבנו ליד הים, הייתי שקטה (רגע נדיר – איפה הפפרצי?) ובעיקר נבוכה. החול היה רך וחמים, ואילו יכולתי, הייתי חופרת בור ונכנסת פנימה (זה עלול לקחת כל היום). מאחר שאני לא אישה שקטה במהותי, אמרתי לבסוף: "תשמע, נראה לי שזה לא היה ראוי לומר לך מה אני מרגישה". חיכיתי לשמוע את הפיצוץ…הנה… הנה… זה בא.

הוא חשב רגע, הביט אל הים במבט קשוח, ויכולתי לשמוע אותו נושם יחד עם הרוח של הים.

ואז אמר לבסוף:" זה בסדר. אמרת מה שאת מרגישה, ואני לא כועס. אני מעריך אותך על האומץ להגיד את רחשי ליבך".

נראה לכם? 

"מה שהיה תשכח מזה", שר יגאל בשן, וכעת זה נראה רלוונטי מתמיד

תשכחו מזה. זה לא קרה. זאת אומרת הסצנה בים קרתה, אבל רק בחלומות שלי. במציאות  נראה לי ששום דבר לא עזר. אני נחשפתי, הוא לא הרגיש אותו דבר, ולא ניתן, חרף כל הניסיונות, להחזיר את הגלגל לאחור. "מה שהיה תשכח מזה", שר יגאל בשן, וכעת זה נראה רלוונטי מתמיד.

לחמיצות של החשיפה יש ריח שעומד במטבח כאשר אני חובצת גבינת לבנה בנוסח אתני.

כאב לי, המועקה עמדה באזור החזה (ויש שם מקום), ולא הצלחתי לשחרר אותה.

בסוף?

לא רציתי לאבד אותו. הוא היה יקר לי מדי. זה סוג של משחק סכום אפס, נדבך בתורת המשחקים. בבחינת "טייק איט אור ליב איט". הבנתי עם עצמי שהידידות שלנו יקרה לי. אני רוצה להישאר בחייו, גם אם לא בתנאים שלי. ואמרתי לו.

קולות הפיצוצים של זיקוקי הדינור שעפו בחדר הפילו את החומה. לחצנו את היד, שמנו דיסק ועישנו סיגריה. המלחמה נגמרה.

אחר כך נכנסתי לאוטו הדלקתי רדיו. פתאום התנגן השיר "למה לי לקחת ללב" – כמה מקורי. עמדתי לעשות רוורס, כשלפתע הוא סימס לי: "תחזרי יש לי משהו להגיד לך".

אילוסטרציה: Idea go / FreeDigitalPhotos.net

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן