"הדלת ממול": אהבה זה דבר מצחיק

היא מחפשת את אביר חלומותיה, הוא מחפש את האישה המושלמת – ואז הם מגלים זה את זו. הקומדיה "הדלת ממול" בתיאטרון החאן מעניקה שעה קלילה ומהנה על אהבה, בדידות ומה שביניהן

"הדלת ממול": אהבה זה דבר מצחיק

היא מחפשת את אביר חלומותיה, הוא מחפש את האישה המושלמת – ואז הם מגלים זה את זו. הקומדיה "הדלת ממול" בתיאטרון החאן מעניקה שעה קלילה ומהנה על אהבה, בדידות ומה שביניהן

[rating=4]

זה לא תיאטרון גדול, זו אינה הצגה "עמוקה" וגם לא מדובר בחוויה "מטלטלת". אז מה כן? "הדלת ממול" היא קומדיה קטנה, מהנה ומשעשעת על אהבה, בדידות ומה שביניהן. נושא שמעסיק יוצרים רבים וגם מטריד כל אחד ואחת מאיתנו, בעיקר בתקופה שבה הקשר הווירטואלי מאיים להחליף את הקשר האמיתי בין בני ובנות זוג.

משחק מצוין. ברנס ומסילתי-קפלן. צילום: יוסי צבקר

המחזה של פאבריס רוז'ה-לאקאן עוסק בגבר ואישה, צעירים יחסית, הוא איש מכירות (שלא יודע למכור את עצמו), היא פסיכולוגית (שזקוקה בעצמה לטיפול), שמתגוררים דלת מול דלת באותה קומה בבניין דירות. הבדידות קשה בעיר הגדולה. היא והוא מחפשים בן/בת זוג באתרי היכרויות באינטרנט. בין לבין הם לא מפסיקים לריב, לפעמים אצלו, לפעמים אצלה ולפעמים בחדר המדרגות. היחסים ביניהם הם של משיכה ודחייה, והמריבות הן תירוץ טוב להתגונן מפני הסכנות שטומנות לנו האהבה והאינטימיות.

כאשר נדמה לפסיכולוגית, שמצאה באינטרנט את גבר חלומותיה ואיש המכירות חושב שגילה ברשת את האישה המושלמת, הם מספיקים לריב עוד פעם אחת, זה מול זו – ומגלים שהאהבה נמצאת ממש כאן, בדלת ממול.

המחזה מורכב מדיאלוגים קצרים ומהירים, שמתנהלים כמו משחק פינג-פונג. ההישג הגדול לדעתי הוא המשחק: לירון ברנס וכרמית מסילתי-קפלן מגישים משחק מצוין, אנרגטי ואמין. הקהל מסביבי, צעירים ומבוגרים, אהב אותם ולא הפסיק לצחוק מהסיטואציות המשעשעות על הבמה. נראה לי שגם השחקנים  הנים מהעבודה.

משיכה ודחייה. צילום: יוסי צבקר

לגבי המחזה הוא כתוב ביד קלה, הדיאלוגים לעיתים בנאליים, לפעמים מבריקים, אבל תמיד לקוחים מהחיים. הניסיון לשלב בהם אמירה פסיכואנליטית הוא יומרני מדי. אבל חוץ מזה אין דבר יומרני בהצגה, שזורמת בקצב מהיר אל ההפי-אנד. הבמאי ארז שפריר צלח את המשימה בהצלחה, המוזיקה של איתמר גרוס משתלבת עם הנושא והתפאורה של לילי בן נחשון פשוטה ויפה, ומשרתת את השחקנים.

אניני נפש, ואינני אומר זאת לגנאי, יגידו שזו אינה הצגה ראויה לתיאטרון רפרטוארי – ומקומה בתיאטרון מסחרי. נימוק לגיטימי, אבל במקרה של תיאטרון החאן, שרוב הצגותיו אינן קלות לעיכול, ולא תמיד מוצלחות, "הדלת ממול" היא קומדיה שהגיעה במקום הנכון ובזמן הנכון. הצגה שלא היתה מביישת שום בימת תיאטרון בברודוויי או בלונדון. פשוט שעה של כיף. גם זה משהו בנוף האפרורי של התיאטרון הישראלי.

[rating=4]

זה לא תיאטרון גדול, זו אינה הצגה "עמוקה" וגם לא מדובר בחוויה "מטלטלת". אז מה כן? "הדלת ממול" היא קומדיה קטנה, מהנה ומשעשעת על אהבה, בדידות ומה שביניהן. נושא שמעסיק יוצרים רבים וגם מטריד כל אחד ואחת מאיתנו, בעיקר בתקופה שבה הקשר הווירטואלי מאיים להחליף את הקשר האמיתי בין בני ובנות זוג.

משחק מצוין. ברנס ומסילתי-קפלן. צילום: יוסי צבקר

המחזה של פאבריס רוז'ה-לאקאן עוסק בגבר ואישה, צעירים יחסית, הוא איש מכירות (שלא יודע למכור את עצמו), היא פסיכולוגית (שזקוקה בעצמה לטיפול), שמתגוררים דלת מול דלת באותה קומה בבניין דירות. הבדידות קשה בעיר הגדולה. היא והוא מחפשים בן/בת זוג באתרי היכרויות באינטרנט. בין לבין הם לא מפסיקים לריב, לפעמים אצלו, לפעמים אצלה ולפעמים בחדר המדרגות. היחסים ביניהם הם של משיכה ודחייה, והמריבות הן תירוץ טוב להתגונן מפני הסכנות שטומנות לנו האהבה והאינטימיות.

כאשר נדמה לפסיכולוגית, שמצאה באינטרנט את גבר חלומותיה ואיש המכירות חושב שגילה ברשת את האישה המושלמת, הם מספיקים לריב עוד פעם אחת, זה מול זו – ומגלים שהאהבה נמצאת ממש כאן, בדלת ממול.

המחזה מורכב מדיאלוגים קצרים ומהירים, שמתנהלים כמו משחק פינג-פונג. ההישג הגדול לדעתי הוא המשחק: לירון ברנס וכרמית מסילתי-קפלן מגישים משחק מצוין, אנרגטי ואמין. הקהל מסביבי, צעירים ומבוגרים, אהב אותם ולא הפסיק לצחוק מהסיטואציות המשעשעות על הבמה. נראה לי שגם השחקנים  הנים מהעבודה.

משיכה ודחייה. צילום: יוסי צבקר

לגבי המחזה הוא כתוב ביד קלה, הדיאלוגים לעיתים בנאליים, לפעמים מבריקים, אבל תמיד לקוחים מהחיים. הניסיון לשלב בהם אמירה פסיכואנליטית הוא יומרני מדי. אבל חוץ מזה אין דבר יומרני בהצגה, שזורמת בקצב מהיר אל ההפי-אנד. הבמאי ארז שפריר צלח את המשימה בהצלחה, המוזיקה של איתמר גרוס משתלבת עם הנושא והתפאורה של לילי בן נחשון פשוטה ויפה, ומשרתת את השחקנים.

אניני נפש, ואינני אומר זאת לגנאי, יגידו שזו אינה הצגה ראויה לתיאטרון רפרטוארי – ומקומה בתיאטרון מסחרי. נימוק לגיטימי, אבל במקרה של תיאטרון החאן, שרוב הצגותיו אינן קלות לעיכול, ולא תמיד מוצלחות, "הדלת ממול" היא קומדיה שהגיעה במקום הנכון ובזמן הנכון. הצגה שלא היתה מביישת שום בימת תיאטרון בברודוויי או בלונדון. פשוט שעה של כיף. גם זה משהו בנוף האפרורי של התיאטרון הישראלי.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן