היחסים הלא טובים בין נשיא ארה"ב לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו נגזרים בראש וראשונה מכך שארה"ב לא מבינה ולא קוראת נכון את המציאות המזרח תיכונית, ופועלת באופן המתאים אולי למדינות כמו צרפת, אנגליה ושבדיה ולא למעצמת-על.

היחסים האישיים בין שני המנהיגים האלה הם חשובים, אך הם לא לב העניין. זה התחיל בכך שברק אובמה, בראשית כהונתו, ביקר במצרים ובנאום שנשא באוניברסיטת קהיר הוא ביקש מחילה מהעם המצרי, והעולם הערבי-אסלאמי כולו, על תקופת הקולוניאליזם האמריקני והמערבי באזור, ודילג על ישראל במכוון.

תחת שיאמר למנהיגי ערב, שארצותיהן גדולות ורחבות ידיים, הן מבורכות במשאבים רבים ואיש מלבדם איננו שולט בהן עוד, ויקרא להם לשאת באחריות לפיתוח עמיהם וארצותיהן ולהשתלבות קונסטרוקטיבית בתהליכים הגלובליים והמודרנה, וארה"ב תיתן את ידה ותסייע להן במאמצים החשובים האלה, הוא בחר לכפוף את גבו ולהתנצל בפניהם.

מפליא עד כמה מעצמת-על כמו ארה"ב פועלת באופן כל כך חובבני ופשטני ומחזקת בכך מגמות שליליות באזורנו. את הבוץ הזה אנו סופגים בעוצמה הולכת וגוברת מאז התמנותו של ברק אובמה לנשיא. נראה שהמערבונים האמריקניים אינם רק סרטים אלא תרבות חיים שלמה. אחרת, אי אפשר להבין את דרכם כאן.

ארה"ב נכשלה עם המצרים, עם ארדואן והטורקים, עם עירק ואפגניסטאן, בסוריה, בלוב ואיפה לא, והיא כושלת גם עם ישראל.

ביסוד הקלקול הגדול בינינו לנשיא ארה"ב ניצבת התפיסה של "שתי מדינות לשני העמים", כדבר הטוב היחיד הקיים לפתרון השאלה הפלסטינית. איש בקרב הממשל האמריקני לא טרח לבחון מחדש את התפיסה הישנה הזו השגורה בפי כל ולרעננה, וכך גם רבים בתוכנו. לאור החורף הערבי הקר והאכזר והמלחמה האחרונה בעזה, תהיה זו איוולת להמשיך ולתמוך בעמדות שפג תוקפן ואינן רלוונטיות עוד.

לא צריך להיות חוקר אסלאם מפורסם כדי לדעת ולהבין את הקונפליקט ההיסטורי הגדול שיש לאסלאם עם היהודים מיום היווסדו. כמו הנצרות שהקדימה אותם, גם המוסלמים רואים את עצמם כעם הנבחר – כמחליפיהם של היהודים. לדידם, היהודים כשלו והם אינם ראויים עוד להיות נבחרים.

כשמסביב יהום הסער, ועקרון הריבונות המדינתי הקדוש נשחק עד דק ומגילת זכויות האדם מושלכת אחר כבוד לבארות המים היבשים של מדבריות ערב על ידי לוחמי דאע"ש, ואיש איננו יודע כיצד יראו פני האזור אפילו בעוד שנה, זו לא העת להקים מדינת ננס פלסטינית שתאחז בגרונה של ישראל.

יצאנו מלבנון וקיבלנו את החיזבאללה. יצאנו מעזה וקיבלנו את החמאס. מי תוקע לידינו שזה יהיה אחרת כשנצא מיהודה ושומרון? אני לא הייתי מהמר ככה עם ההיסטוריה. ישראל איננה ניסוי שאפשר לחזור בו. היא עובדה קיימת.

במלחמת העולם השנייה היו יותר מ-50 מיליון פליטים באירופה, שכולם נקלטו בארצותיהן החדשות. רק באזורנו 650 אלף פליטים פלסטינים, שברחו וגורשו משטחי ארץ ישראל בעת מלחמת העצמאות, הפכו לפתע לרוב עם. התמונה ידועה לכל: הערבים הפכו את הפליטים למנוף לנגח את ישראל במגמה לנפנפה מן האזור. זה הסיפור ואין אחר. כל פתרון בר קיימא ובר היתכנות של הבעיה הפלסטינית חייב להיגזר מנכונותם של הערבים להכיל אותם בארצותיהם. וככך, אפשר להתנסח ולומר שכל עוד הפלסטינים עם גבם לירדן ולמצרים ועם פניהם למדינת ישראל לא ישרור כאן שלום.

לא עלינו ולא על ידידנו במערב להקים את המדינה הפלסטינית. אם הערבים רוצים להקים להם מדינה שיעשו זאת בשטחיהם ואנחנו את חלקנו ניתן בבוא הזמן וכשהדברים יתייצבו ויתבהרו, ובזאת יסתיים ה"כיבוש". פתרון ריאלי אפשרי הוא שילובם של הפלסטינים במסגרת מדינת ירדן, כפי שהיה המצב לפני מלחמת ששת הימים. נוכל אז להעביר לידי המסגרת שתקום חלקים ניכרים משטחי יהודה ושומרון, אך בשום פנים ואופן לא את כולם. וזאת רק לאחר ששטחים אלה יפורזו ויובטח ביטחוננו.

מדינת ננס בגבולות 67 ומעמד חזק לה בירושלים היא נוסחת התאבדות ולא פתרון בר קיימא. מבחינת הערבים והפלסטינים זה עוד צעד בדרך הארוכה לסילוקה של ישראל מן האזור. רק לחשוב על נמל בעזה ואניות מלחמה איראניות וטורקיות עוגנות שם דרך קבע,  מעורר חלחלה. וירושלים כבירת המדינה הפלסטינית משמעותה מהומה אזורית רבתית שאיש לא יודע את סופה. ואין כמו ירושלים לסמל את נצחונו הגדול של האסלם על היהודים במלחמתם להחלפתם כעם הנבחר.

עלינו להישמר שלא להכפיף את הדיון הציבורי בתוכנו בשאלה הפלסטינית למסגרות פוליטיות, אידאולוגיות וערכיות קיימות, ולשאוף לנהלו באופן ענייני ומקצועי ככל האפשר. רק כך נגיע להסכמות לאומיות נרחבות ולדרך ראויה יותר. הימין הקיצוני המשיחי הוא סכנה לקיומנו בדיוק כפי שהשמאל הגאולי, הסבור שבידו מטה קסמים העונה לשם "הערכים האוניברסליים", שיביא מזור לכל חוליי העולם. לא זה ולא זה. שתי מדינות לשני העמים היא  תפיסה גאולית מבית היוצר של השמאל, וסיפוח כל שטחי יהודה ושומרון ובניית בית המקדש והשאר בידי שמיים –  מבית מדרשו של הימין המשיחי.

צודק ראש הממשלה בנימין נתניהו בכך שהוא מסתייג מרעיון שתי המדינות, כפי שהתקבע עד היום בעולם. ואובמה, שזכה בפרס נובל לשלום, לו רק היה יודע שהקמת מדינה פלסטינית, במודל השגור כיום, מהווה איום ישיר על קיומה של המדינה, אני בטוח שלא היה רוצה ששמו ייחרט בהיסטוריה כמי שנתן את ידו לאסון נוסף על העם היהודי.

ובעיקר נדרש להבין שלא הכול תלוי אך ורק בנו ובמעשי ידינו. גם הערבים נושאים באחריות לדברים. כל פתרון המשחרר אותם מאחריותם לבעיה הפלסטינית, הוא פסול מראש ואין לקבלו. כמו כן, יהיה עלינו להבליג ולהישמר שלא להיסחף אחר הדחפים האנושיים ההרסניים לשליטה ולריבונות על המציאות. הדיבורים הבלתי פוסקים על אופק מדיני, הדרישה לנקוט ביוזמה מדינית והתפתחות רגשות אשם שהנה לא עשינו די, הם מחלה מערבית שאין לה מקום באזורנו. לאסלאם יש זמן – אז גם לנו יש את הזמן. הציונות המודרנית החלה לפני למעלה מ-120 שנה ועם כל הבעיות בדרך אנו פורחים ומשגשגים, ואין להלך עלינו אימים.

על ברק אובמה לבוא בדרישות כלפי הערבים ולא כלפינו. אנחנו את חלקנו ניתן בבוא העת. ובראייה שכזו אפשר בהחלט לסכם ולומר ש"הכיבוש" במובנים רבים נכפה עלינו.

ואחרית דבר: הסיפור הזה שיש בתוכנו אנשים טובים שרוצים בשלום ומולם אנשים רעים שמתנגדים לו חייב להיפסק ומיד. עלינו לעבור משיח של משאלות לב לשיח על הרלוונטי ועל האפשרי והמציאותי בחיינו. ימי הזיכרון ליצחק רבין נכון יותר שיוקדשו לחיזוק הדמוקרטיה והמשותף והמאחד בינינו, מאשר ילבו עוד יותר את אש שיח המשאלות בתוכנו, בעצם טיפוח אשליית השלום התלוי אך ורק בנו.