האם הפוליטיקאים מושחתים?

מן ההיבט הפלילי השגור בחיינו, הפוליטיקאים אינם אנשים מושחתים. כמו בכל ארגון גם בפוליטיקה ישנם תפוחים רקובים, שלצערי הם ממקדים את עיקר תשומת לבנו ומסיטים אותנו מלב העניין. השחיתות הפוליטית נמצאת בכלל במקום אחר

האם הפוליטיקאים מושחתים?

מן ההיבט הפלילי השגור בחיינו, הפוליטיקאים אינם אנשים מושחתים. כמו בכל ארגון גם בפוליטיקה ישנם תפוחים רקובים, שלצערי הם ממקדים את עיקר תשומת לבנו ומסיטים אותנו מלב העניין. השחיתות הפוליטית נמצאת בכלל במקום אחר

מה הם 100 אלף דולר ואף יותר המועברים במעטפות אל כיסיהם של פוליטיקאים בודדים, אל מול ההפסדים העצומים הנגרמים למדינה ולחברה בגין דרכי התנהלותן הכושלות של מערכות חיינו הציבוריות ובראשן המערכת הפוליטית ונבחרינו הפוליטיקאים. כאין וכאפס. עצם התנהלותם הלקויה של הפוליטיקאים ובריחתם מאחריות לנעשה במערכת הפוליטית, יש בה מרכיבים עזים של הפרת אמונים יסודית הנושאת בחובה את זרעי השחיתות.

כמו כל עובד בחברה ובארגון כלשהו גם הפוליטיקאים הם אנשים טובים שרוצים להצליח ולתרום באמת ובכנות, אך מה לעשות שאין זה מספיק. בחיינו הציבוריים רצון טוב וכוונות טובות אינם בהכרח ערובה להשגת תוצאות טובות.

אנו בחרנו בנציגנו כדי שישיטו את הספינה הזו הנקראת מדינת ישראל אל עבר חוף מבטחים. שייקחו אותה מנקודה A  שהיא פחות טובה, אל נקודה B שהיא טובה יותר. כנושאי משרה בכירה הם נושאים באחריות לדברים, והם לא יכולים לומר לא ראינו, לא שמענו ואיננו יודעים. תפקידם לדעת ולפעול ללא לאות להבטחת שליחותם הציבורית היסודית. התירוץ שכך המערכת הפוליטית מתנהלת מזה דור ויותר איננו קביל ואין בו כדי לשחררם מן האחריות. ואם צריך לשנות את המערכת הזו ולשפרה עליהם לעשות כן.

תיאור נרחב של מציאות זו ניתן למצוא בספרי על הפוליטיקה הישראלית "לקראת פרדיגמה חדשה". כאן אסתפק בשתי דוגמאות אקטואליות כדי להמחיש את עומק השבר בו אנו מצויים.

התפטרותו האחרונה של עמיר פרץ מן הממשלה, והדברים הבוטים שהטיח בה ובעומד בראשה, היא רק דוגמה אחת מני רבות למציאות הפוליטית הרעה בה אנו שרויים. הוא Case Study מצוין לבחינת הדברים. אין כמו הקריאה בטרם עת להקדמת הבחירות כהודאה בכישלונם הדורי הקולוסאלי של נבחרינו הפוליטיקאים בעת הזאת. הם אינם מתמודדים עם שאלות היסוד והאמת של חיינו הציבוריים ועם השאלות האסטרטגיות הנגזרות ממצב זה, שעיקרן הצורך לטפל במערכות הציבוריות, אינם מתרוממים לגודל העשייה והאחריות המתחייבים, ובסופו של דבר  משליכים את כישלונם על הציבור תוך פגיעה חמורה ביסודות הדמוקרטיים של חיינו.

מה רוצה עמיר פרץ, ומה הוא חושב לו? סך הכול הוא חבר בסיעת התנועה בכנסת, שלה שישה נציגים בלבד. זהו כוחו הציבורי האמיתי. תתכבד בבקשה, אדוני, ותפעל כדי לשכנע את הציבור בעמדותיך. תתארגן עם חבריך הפוליטיקאים ותשנו את המערכת הפוליטית מן הקצה כנדרש – תרבותית, ערכית ומבנית. תפעל ליצירת "עוצמה של חיים דמוקרטיים" בתוכנו, שתאפשר לנהל שיח ציבורי פורה ואיכותי ולא מסית ומדיח כפי שהוא כיום. תפעל להגיע להסכמות לאומיות נרחבות, לקבל החלטות נכונות ולהבטיח את ביצוען. תפעל להכשרת קאדר צעיר וחדש של פוליטיקאים, ותפעל להבטחת טיב פעולתן של המערכות הציבוריות ובראשן המערכת הפוליטית. רק ככה משיגים תוצאות, אין קיצורי דרך, ידידי. סוף מעשה במחשבה תחילה. נדרשת כאן מחשבת עומק ותהליכים של עיון והגות שלצערי אינם נראים בשטח – לא בקרב הציבור והאליטות וגם לא באקדמיה. וכפי שכתבתי בספרי, הפוליטיקה היא המקום היחיד בארץ בו אנו מוכנים לחשוב ולהתנהג כמטומטמים. כולנו.

אין כמו יאיר לפיד כסימפטום לחולייה של הפוליטיקה שלנו. הוא מסמל יותר מכל את חומרתם של הדברים. לקראת הבחירות הוא שטף את הארץ במלל תפל מסית ומדיח במיטב מחלצותיו כרטוריקן גדול, וקטף את הציבור הכמה לגאולה לנוכח פני המציאות הפוליטית הקשה, בה כל מטאטא יורה. גם הוא, כמו הפוליטיקאים כולם, מנציחים במחדליהם את המצב הקיים ומונעים כל אפשרות ליצירת מציאות חיים טובה יותר. פטפוט אין סופי על שלום ובטחון וחברה וכלכלה, ועיסוק-יתר בעבודת הכנסת אינם תחליף לטיפול בתשתיות חיינו הציבוריים. הם מנגנון ברור לבריחה מאחריות. הם ערי המקלט וקרנות המזבח של הפוליטיקאים. הנה הם עסוקים מעל לראשם. אך היכן האחריות הקולקטיבית שלהם, ומי דואג למסרים הגלובליים ומסרי השורה התחתונה שלנו? ומדוע התוצאות המתקבלות רעות כל כך?

מינויו של יאיר לפיד לשר האוצר בממשלת ישראל הוא עוד שיא בתהליכי ההרס העצמי שפוקדים אותנו. אנו שולחים את צעירנו לאקדמיה, כדי שישכילו וילמדו מקצוע. בבואם לשוק העבודה הם מתחילים מלמטה, רוכשים ניסיון, קוראים מאמרים מקצועיים, משתתפים בהשתלמויות למיניהן ואף נוסעים לחו"ל כדי להרחיב את יכולותיהם. והנה, כדי להיות שר אוצר בישראל מספיק להיות איש טלוויזיה וכותב פזמונים וספרים. איש שמעולם לא פיקד ולא ניהל על שום דבר, וללא כל כישורים מינימליים נדרשים. איזה מסר גלום כאן. חראם על השיטה כולה. אפשר לסגור את האקדמיה. אין צורך ללמוד, ואין צורך לעמוד במבחנים למיניהן ובראיונות כדי לזכות בתפקיד חדש ובקידום כלשהו. זו האמא של האמא של השחתת המידות בישראל. היכן הדוגמה האישית כאן? מה נאמר ומה נספר מחר בבוקר לילדינו הצעירים שזה עתה השתחררו מן הצבא? איזו עזות מצח. איזו  אטימות ובורות. ככה לא בונים מדינה.

השיח הציבורי המונהג כיום על ידי הפוליטיקאים שלנו, שעיקרו עוסק במשאלות לב ולא במה נכון ורלוונטי, הופכים אותם באחת לגדולי המסיתים והמדיחים בתוכנו. הם יצרני הרוח הרעה העיקריים שמלווה אותנו כיום. אך מעל לכל ובסופו של יום על מי נלין אם לא על עצמנו. במובנים רבים הפוליטיקאים נבחרינו הם קורבנות המצב הקיים. הם יצירי כפינו ונוף מולדתנו. זה לא הם זה אנחנו – צריכה להיות סיסמת השינוי הגדול שעלינו לעשותו. מחאה ציבורית היא דבר חשוב ביותר אך לא זו המסגרת לטפל בתשתיות חיינו. לכך נועדה הפוליטיקה ועלינו לשקמה מן היסוד.

מה הם 100 אלף דולר ואף יותר המועברים במעטפות אל כיסיהם של פוליטיקאים בודדים, אל מול ההפסדים העצומים הנגרמים למדינה ולחברה בגין דרכי התנהלותן הכושלות של מערכות חיינו הציבוריות ובראשן המערכת הפוליטית ונבחרינו הפוליטיקאים. כאין וכאפס. עצם התנהלותם הלקויה של הפוליטיקאים ובריחתם מאחריות לנעשה במערכת הפוליטית, יש בה מרכיבים עזים של הפרת אמונים יסודית הנושאת בחובה את זרעי השחיתות.

כמו כל עובד בחברה ובארגון כלשהו גם הפוליטיקאים הם אנשים טובים שרוצים להצליח ולתרום באמת ובכנות, אך מה לעשות שאין זה מספיק. בחיינו הציבוריים רצון טוב וכוונות טובות אינם בהכרח ערובה להשגת תוצאות טובות.

אנו בחרנו בנציגנו כדי שישיטו את הספינה הזו הנקראת מדינת ישראל אל עבר חוף מבטחים. שייקחו אותה מנקודה A  שהיא פחות טובה, אל נקודה B שהיא טובה יותר. כנושאי משרה בכירה הם נושאים באחריות לדברים, והם לא יכולים לומר לא ראינו, לא שמענו ואיננו יודעים. תפקידם לדעת ולפעול ללא לאות להבטחת שליחותם הציבורית היסודית. התירוץ שכך המערכת הפוליטית מתנהלת מזה דור ויותר איננו קביל ואין בו כדי לשחררם מן האחריות. ואם צריך לשנות את המערכת הזו ולשפרה עליהם לעשות כן.

תיאור נרחב של מציאות זו ניתן למצוא בספרי על הפוליטיקה הישראלית "לקראת פרדיגמה חדשה". כאן אסתפק בשתי דוגמאות אקטואליות כדי להמחיש את עומק השבר בו אנו מצויים.

התפטרותו האחרונה של עמיר פרץ מן הממשלה, והדברים הבוטים שהטיח בה ובעומד בראשה, היא רק דוגמה אחת מני רבות למציאות הפוליטית הרעה בה אנו שרויים. הוא Case Study מצוין לבחינת הדברים. אין כמו הקריאה בטרם עת להקדמת הבחירות כהודאה בכישלונם הדורי הקולוסאלי של נבחרינו הפוליטיקאים בעת הזאת. הם אינם מתמודדים עם שאלות היסוד והאמת של חיינו הציבוריים ועם השאלות האסטרטגיות הנגזרות ממצב זה, שעיקרן הצורך לטפל במערכות הציבוריות, אינם מתרוממים לגודל העשייה והאחריות המתחייבים, ובסופו של דבר  משליכים את כישלונם על הציבור תוך פגיעה חמורה ביסודות הדמוקרטיים של חיינו.

מה רוצה עמיר פרץ, ומה הוא חושב לו? סך הכול הוא חבר בסיעת התנועה בכנסת, שלה שישה נציגים בלבד. זהו כוחו הציבורי האמיתי. תתכבד בבקשה, אדוני, ותפעל כדי לשכנע את הציבור בעמדותיך. תתארגן עם חבריך הפוליטיקאים ותשנו את המערכת הפוליטית מן הקצה כנדרש – תרבותית, ערכית ומבנית. תפעל ליצירת "עוצמה של חיים דמוקרטיים" בתוכנו, שתאפשר לנהל שיח ציבורי פורה ואיכותי ולא מסית ומדיח כפי שהוא כיום. תפעל להגיע להסכמות לאומיות נרחבות, לקבל החלטות נכונות ולהבטיח את ביצוען. תפעל להכשרת קאדר צעיר וחדש של פוליטיקאים, ותפעל להבטחת טיב פעולתן של המערכות הציבוריות ובראשן המערכת הפוליטית. רק ככה משיגים תוצאות, אין קיצורי דרך, ידידי. סוף מעשה במחשבה תחילה. נדרשת כאן מחשבת עומק ותהליכים של עיון והגות שלצערי אינם נראים בשטח – לא בקרב הציבור והאליטות וגם לא באקדמיה. וכפי שכתבתי בספרי, הפוליטיקה היא המקום היחיד בארץ בו אנו מוכנים לחשוב ולהתנהג כמטומטמים. כולנו.

אין כמו יאיר לפיד כסימפטום לחולייה של הפוליטיקה שלנו. הוא מסמל יותר מכל את חומרתם של הדברים. לקראת הבחירות הוא שטף את הארץ במלל תפל מסית ומדיח במיטב מחלצותיו כרטוריקן גדול, וקטף את הציבור הכמה לגאולה לנוכח פני המציאות הפוליטית הקשה, בה כל מטאטא יורה. גם הוא, כמו הפוליטיקאים כולם, מנציחים במחדליהם את המצב הקיים ומונעים כל אפשרות ליצירת מציאות חיים טובה יותר. פטפוט אין סופי על שלום ובטחון וחברה וכלכלה, ועיסוק-יתר בעבודת הכנסת אינם תחליף לטיפול בתשתיות חיינו הציבוריים. הם מנגנון ברור לבריחה מאחריות. הם ערי המקלט וקרנות המזבח של הפוליטיקאים. הנה הם עסוקים מעל לראשם. אך היכן האחריות הקולקטיבית שלהם, ומי דואג למסרים הגלובליים ומסרי השורה התחתונה שלנו? ומדוע התוצאות המתקבלות רעות כל כך?

מינויו של יאיר לפיד לשר האוצר בממשלת ישראל הוא עוד שיא בתהליכי ההרס העצמי שפוקדים אותנו. אנו שולחים את צעירנו לאקדמיה, כדי שישכילו וילמדו מקצוע. בבואם לשוק העבודה הם מתחילים מלמטה, רוכשים ניסיון, קוראים מאמרים מקצועיים, משתתפים בהשתלמויות למיניהן ואף נוסעים לחו"ל כדי להרחיב את יכולותיהם. והנה, כדי להיות שר אוצר בישראל מספיק להיות איש טלוויזיה וכותב פזמונים וספרים. איש שמעולם לא פיקד ולא ניהל על שום דבר, וללא כל כישורים מינימליים נדרשים. איזה מסר גלום כאן. חראם על השיטה כולה. אפשר לסגור את האקדמיה. אין צורך ללמוד, ואין צורך לעמוד במבחנים למיניהן ובראיונות כדי לזכות בתפקיד חדש ובקידום כלשהו. זו האמא של האמא של השחתת המידות בישראל. היכן הדוגמה האישית כאן? מה נאמר ומה נספר מחר בבוקר לילדינו הצעירים שזה עתה השתחררו מן הצבא? איזו עזות מצח. איזו  אטימות ובורות. ככה לא בונים מדינה.

השיח הציבורי המונהג כיום על ידי הפוליטיקאים שלנו, שעיקרו עוסק במשאלות לב ולא במה נכון ורלוונטי, הופכים אותם באחת לגדולי המסיתים והמדיחים בתוכנו. הם יצרני הרוח הרעה העיקריים שמלווה אותנו כיום. אך מעל לכל ובסופו של יום על מי נלין אם לא על עצמנו. במובנים רבים הפוליטיקאים נבחרינו הם קורבנות המצב הקיים. הם יצירי כפינו ונוף מולדתנו. זה לא הם זה אנחנו – צריכה להיות סיסמת השינוי הגדול שעלינו לעשותו. מחאה ציבורית היא דבר חשוב ביותר אך לא זו המסגרת לטפל בתשתיות חיינו. לכך נועדה הפוליטיקה ועלינו לשקמה מן היסוד.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן