[rating=3]

צופי הקולנוע הוותיקים בוודאי מכירים אינספור סרטים העוסקים באדם עצבני ובא בימים החובק בפילוסופיית חיים מעייפת המסתירה מאחור את ליבו המוזהב, ומולו נער או ילד חריג (שבדרך כלל מציקים לו בבית הספר), שצריך הדרכה ממנו, כיוון שהוריו לא בנמצא. בדרך כלל המבוגר המייעץ עסוק באינספור חטאים קטנים: הימורים, עישון, שתייה מופרזת, התהוללות וכדומה, וכל אלו מלווים במבחר משפטי מפתח אשר יראו שכל פעולה בחיים היא בעצם חוויה עמוקה ומלאת משמעות.

 והנה לכם העלילה של "וינסנט "הקדוש"". ביל מארי עולה מדרגה מקטעי הסיטקום של "סאטרדיי נייט לייב" עד לדרמה קומית העוסקת בנרגן המזדקן, כפי שכתב וביים תיאודור מלפי, בסרטו הראשון באורך מלא.

בסרט זה – גם אם תחפשו חזק, לא תמצאו סיפור מקורי או ייחודי שלא ראיתם קודם לכן, אך יחד עם זאת תצאו ממנו במצב רוח טוב. זה בגלל שמארי בתפקיד וינסנט מגלם כל אמיתה ובדיה שיכולה להיות בדמות שכזו. האנטי-גיבור לוקח על עצמו את המשימה לדאוג לאוליבר ברונשטיין (ג'יידן ליברהר, "לא מתרגש"), כיוון שאמו, מאגי (מליסה מקארתי, "עצבניות אש"), מוכנה לשלם לו עבור שמטרפות זו. וינסנט צריך את הכסף, כיוון שהוא נמצא בחובות לסוכן ההימורים שלו (טרנס הווארד, "המשרת"), ויש לו גם חברה חשפנית / זונה רוסיה בהיריון (נעמי ווטס, "הבלתי אפשרי"). ככל שהזמן עובר, אוליבר לומד לחבב את וינסנט, ולהיפך. העלילה מביכה ולעיתים מפותלת יתר על המידה. עושה ככל הנדרש לפרוט על מיתרי הלב, אך אינה חזקה מספיק כדי להבריק או להיחרט בפנתיאון הקולנועי.

במספר סצנות, שבהן שוכחים שמארי מגלם את דמותו בקיצוניות כה רבה, הסרט מצליח. כנראה כל שחקן אחר היה הולך לאיבוד באמצע, אך הוא מצליח לנתב את התפקיד בין כמעט קלישאות למוקשים ומגיש את וינסנט על מגש של זהב. מלפי עיבד את אחד התסריטים ששכבו ב"רשימה השחורה"(סרטים לא מפותחים) של הוליווד מזה שנים רבות, ונאבק בכל כוחו כדי להוכיח את המוניטין שלו. יש לציין, שהוא לא יצר שום דבר חדש או פורץ גבולות, אלא רק ריענן רעיונות עייפים ומספר שורות מחץ חכמות.

למזל הצופים, לפחות מחצית משחקני המשנה עומדים באתגר – ולא נופלים מאיכות המשחק של מארי. לשם שינוי, מקארתי לא יורקת קללות או מציקה לאנשים בקומדיה דבילית. במקום זאת, דמותה כאם יחידנית – מסובכת ומשכנעת. באשר לליברהר הצעיר, הוא ההפך המוחלט ממארי. שפת הגוף שלו נראית כשל אדם בוגר ומבוגר ממנו עשרות מונים, ואופיו מתוק מסילאן ומשתלב היטב בקינותיו של וינסנט.

בצד אחר של מפת האופי בסרט, ווטס מחזיקה במבטא רוסי שגורם לקריין הרדיו, דן כנר, להישמע כמו ולדימיר פוטין, ואילו הווארד מבוזבז בצל חיוור של תפקיד. ואז יש את מלפי כבמאי, שלצער הצופים חסר כל כישרון אמיתי בצד החזותי או בריתוק הצופה בצד העלילתי. "וינסנט הקדוש" מרגיש כמו סדרה של ציורי מוזיאון התלויים זה לצד זה, באופן רופף למדי, ולא בהכרח קשורים האחד לשני. אין מטרה גדולה בסרט, אין תמונה גדולה, ומלבד מחקר דמות מרתקת, נראה כי גם לא קיימת נוסחה או מסר משמעותי.

עושה רושם ש"וינסנט הקדוש" בנוי ונכתב במיוחד עבור ביל מארי. אלו שאוהבים את השחקן, בוודאי יתבדרו מסרט ממוצע זה. אבל אם אתם רוצים לראות אותו יותר מאשר נרגן וחלקלק, עליכם להביט בסרטים שלו מן העבר ("לקום אתמול בבוקר", "משפחת טננבאום", "אבודים בטוקיו"), ולאו דווקא בסרט עשיר בגחמות זה.