[rating=4]

יש הצגות ששווה לראות אותן בעיקר בזכות המשחק. כזו היא הדרמה הרומנטית "לחנך את ריטה" מאת ווילי ראסל בתיאטרון בית לסין. רמי הויברגר ומגי אזרזר נותנים קונצרט מושלם. לא פחות. הויברגר לוקח את התפקיד בהליכה, אזרזר קצת מתאמצת להצחיק, אבל בהמשך היא זורמת עם הסיטואציה ועם הויברגר, שיודע להיות פרטנר נפלא כשהוא רוצה. שניהם מתחברים לטקסט וזה לזו, ומגישים משחק אנרגטי, כובש, אמין, נוגע ללב ומלא חן. פשוט מתחשק לחבק אותו ובעיקר אותה. לחגיגה על הבמה תורמים הבימוי השוטף של רוני פינקוביץ' והתרגום הנכון של יוסף אל דרור.

המחזה של ראסל הוא מעין גירסה מודרנית ל"פיגמליון" ו"לגבירתי הנאווה". מפגש בין פרחה לאינטלקטואל. או בשפה יפה יותר: מפגש בין ריטה, ספרית במקצועה וסטודנטית לספרות ממעמד הפועלים, לפרופסור שלה באוניברסיטה. היא בעלת לשון חדה וישירה, הוא ציניקן, יהיר ומתוסכל, וגם שתיין. היא טמפרמנטית, הוא דכאוני. מפגש בין מעמדות, בין שני עולמות, אם תרצו גם בין עדות.

אחרי מפגש ראשון וטעון הם מקלפים מעצמם את ההגנות ואת המסכות, ומתקרבים זה אל זו. הפרופסור האינטלקטואל מתגלה כאדם שברירי ואפס ביחסי אנוש. הסטודנטית קלת הדעת, שגדלה על רומנים למשרתות, מתגלה כבחורה פיקחית, צמאה לידע, להשכלה ובעיקר לאהבה. גם הפרופסור זקוק לאהבה. השאלה אם הוא מסוגל להעניק אותה לסטודנטית שלו, והשאלה אם הוא באמת הגבר שהיא מחפשת.

המחזה של ראסל, שהוא קליל ושנון, אינו מנסה להעמיק בשאלות האלה, הן שייכות כבר להצגה אחרת, אבל כל אחד בקהל מוזמן לחשוב על האהבה הפרטית שלו, על האהבה שהוא החמיץ או על זו שהוא מפנטז עליה. מה שאני מנסה לומר, שמעבר לצחוקים יש כאן גם אמירה על החיים ועל הדרך שבה אנחנו שופטים בני אדם.

הפרופסור היהיר, שבתחילה מזלזל בסטודנטית הספרית, מגלה שהיא חכמה ורגישה, ואפילו סקסית. אחרי שהוא "מחנך" אותה, הוא מתאהב בה, אבל היא כבר למדה דבר אחד או שניים על החיים – קיבלה כנפיים ומתכוננת לעוף למקום אחר, עם גבר אחר. לא לפני שהיא מעניקה לפרופסור שלה פינוק קטן (לא מה שאתם חושבים).

שורה תחתונה: "לחנך את ריטה" היא הצגה מענגת, שנונה, מצחיקה וגם מעוררת מחשבה.