הטרוריסטים שרצחו השבוע את הקריקטוריסטים והעורכים של "שארלי הבדו" בפריז הצליחו מעבר למשוער במטרתם, לסתום את הפה ולהטיל מורא ופחד על כל התקשורת המערבית. עד כדי כך צלחה מטרתם, עד כי עיתונים מעבר לתעלה, בבריטניה הגדולה, חששו להציג את הקריקטורות של "שארלי הבדו", שבגינן בוצע הטבח. הם פרסמו אותן לא לפני שפיקסלו אותם ללא היכר.

אבל בבריטניה – ובמקומות אחרים במדינות המערב הנאורות – לא היה צורך במעשה טרור, כדי להשתיק ולסתום את הפה – לא רק לעיתונים ואמצעי תקשורת, אלא גם לגורמי ממשל. אחת השערוריות הגדולות שהסעירו את בריטניה, רק לפני כמה חודשים, הייתה פרסומו של דו"ח חמור באוגוסט האחרון – שבמרכזו פרשת ניצול מינית של כ-1,400 קטינים וקטינות. הקטינים הללו נפלו קורבן לניצול מיני בעיר רותרהאם, במשך 16 שנים – בין השנים 1997 ל-2013 – למרות שהמעשים הללו היו ידועים גם למשטרה וגם לגורמי הרווחה.

קשר השתיקה סביב המעשים הנוראים האלה, שנעשו ע"י תושבים ממוצא פקיסטני, נבע לדעת מחברת הדו"ח, אלקסיס ג'יי, מהחשש של גורמי המשטרה והרווחה בעיר, כי אם יגיבו ביד קשה – "יתנו בכך חמצן" לגזענות. במילים אחרות, הנושא הושתק מטעמים של "תקינות פוליטית" – מה שקרוי בלעז "פוליטקלי קורקט". מי שלא היססה להאשים במפורש, את הרשויות ברוטרהאם, כי כשלו במשימתם משיקולי "תקינות פוליטית ממוסדת", הייתה השרה הבריטית לביטחון הפנים, טרסה מיי. דניס מק'שיין, שהיה חבר פרלמנט מרותרהאם, בשנים שבהן בוצעו מעשי הזוועה בקטינים, הודה כי "נעשה מעט מדי", בכל הנוגע לחקירת הפרשה.

אלו שהגו את ה"תקינות הפוליטית", עשו זאת ממניעים חיוביים. אין בכך ספק. הם ביקשו להתרחק מגזענות, מהכללות ומהטלת כתם על קבוצות אוכלוסייה שלמות. אבל החברה המערבית לקחה את התקינות הפוליטית מרחק גדול מדי והקצינה אותה – עד כדי טשטוש מוחלט של האמת ויצירת מציאות מדומה ומטושטשת, שבה מטואטאים הפרטים ה"לא נוחים", אל מתחת לשטיח.

הגולם של התקינות הפוליטית קם על יוצריו, עד כי במקרים מסוימים מוקרבים פלחי אוכלוסייה מסוימים, כדי להימנע מפגיעה באוכלוסיות אחרות. וכשמעלימים עין מתופעות של פשיעה חמורה רק בגלל התקינות הפוליטית – נגרמת פגיעה אנושות בקרבנות אותה פשיעה. כשלטרוריסטים קוראים בתקשורת המערבית "מיליטנטים" או "חמושים" – ולא בשמם האמיתי "טרוריסטים" – אין פלא בכך שהצביעות חוגגת ושהציבור הרחב אינו מזהה את הסכנה המאיימת עליו.

הפגיעה בחופש הביטוי, אחרי הטבח שהיה ב"שארלי הבדו", הייתה כה קשה וברוטאלית – עד כי ישנו אולי סיכוי שהמעשה יחולל מחשבה מחודשת בעולם המערבי-הדמוקרטי. התרבות המערבית הדמוקרטית ואמצעי התקשורת שלה חייבים לחשב מסלול מחדש ולבחון שוב את האמיתות של ה"פוליטיקלי קורקט" שנחשבו עד היום למקודשות. הבחינה המחודשת הזאת היא הצעד הראשון להצלת הדמוקרטיות והתרבות המערבית. אין קיצורי דרך.

איש עם קול גדול ונבוט קטן

"הם יעמדו מול חמאס? חיזבאללה? אירן?", שאל ביבי השבוע, בפתיחת קמפיין הבחירות של הליכוד. "אני אומר לכם דבר אחד: הם לא יעמדו בלחצים, ויש הרבה לחצים בינלאומיים. הם לא יעמדו בלחצים הללו אפילו רגע אחד. הם ייכנעו מיד לתכתיבים".

"ביבי" התכוון, כמובן, למי שהוא קרא בלגלוג ובצחקוק שחצני "ציפי ובוז'י". אבל, כרגיל, הוא טעה. הוא בנה על כך שעם ישראל הוא עדר של בהמות מטומטמות שמוכנות לאכול מפיו כל לוקש – והוא ייווכח ביום הבחירות כי הזחיחות והשחצנות עלו לו ביוקר רב.

גם בעלי הזיכרון הקצר מבינינו לא שכחו כי אותו נתניהו – שהציג עצמו כ"חזק מול החמאס" – הוא אלוף הארץ בשחרור מחבלים רוצחים. הוא ולא אחר שחרר את השייח' אחמד יאסין – גדול אדריכלי הטרור בחמאס. הוא ולא אחר שחרר למעלה מאלף מחבלים – חלקם רוצחים של ישראלים רבים – בעסקת שליט. עשרות מבין אותם מחבלים משוחררים חזרו לטרור מיד עם שחרורם.

ואם אפשר היה לקבל בהבנה כלשהי את הנסיבות שבהן שוחררו המחבלים בשתי העסקאות האלו, הרי לשחרור כ-80 מחבלים רוצחים, במהלך הניסיון לנהל מו"מ עם אבו מאזן – אין שום הצדקה. נתניהו – בעיניים פקוחות ובהכרה צלולה – בחר באופציית שחרור המחבלים, על פני הקפאה זמנית של הבנייה בהתנחלויות. בכך בחר לעשות מעשה שאין ממנו חזרה, שגרם נזק בלתי הפיך לישראל ולמאבקה בטרור – כל זאת, משום שנכנע ללחצי הימין הקיצוני בקואליציה שלו.

בשפה העברית הישראלית מאוד יש ביטוי שהולם במדויק את מעשהו של נתניהו – פראייר. ביבי – הוא לא ה"חזק מול החמאס". הוא בדיוק ההיפך: ה"אבו עלי" של הפוליטיקה הישראלית; הגמד שמחזיק נבוט קטן ומדבר בקול גדול; השחצן המתרברב שיצא מהפארסה של המו"מ עם הפלסטינים, כמי ששחרר כ-80 מחבלים רוצחים – מבלי שהשיג אפילו הישג וירטואלי אחד במו"מ שלו עם אבו מאזן.

וזה עוד לא הסוף: מאז אותה פארסה אומללה אבו מאזן מנקנק את נתניהו בהתמדה וצובר הישגים מדיניים  בקהילייה הבינלאומית. למרות התבוסה הזמנית שלו במועצת הביטחון (דבר שהיה צפוי מראש) – הסוף של התהליך הזה מרוח על הקירות, באותיות של קידוש לבנה. מי שיגרוף את הניצחון בחזית המדינית יהיה אבו מאזן. נתניהו ייגרר, בסופו של דבר, בתוך הקוראלס – להסדר הקבע בעל כורחו. הוא ייאלץ לאכול את הדג המסריח – וגם יגורש מן העיר.

וכל זה, אגב, לא יקרה ל"ציפי ולבוז'י". די לקרוא את דבריו של מי שהיה יועצו של נתניהו לענייני ביטחון, עוזי ארד, ששיבח דווקא את ציפי לבני ואמר כי כשהייתה שרת החוץ – "עמדה בעיקשות על אינטרסים מרכזיים ועל עקרונות לאומיים", בשיחות מול אבו עלא והפלסטינים.

[related-posts]