[rating=4]

תחילה היה ספק רב אם הסרט "אי התירס" יופץ באופן מסחרי בבתי הקולנוע בארץ, אך מפיץ אמיץ לקח את היוזמה והשרביט – והנה עוד סרט המוגדר כ"אירוע אמנותי פסטיבלי" חובק את האקרנים בישראל. כן ירבו. יחד עם זאת, "אי התירס" אינו סרט של מה בכך. אפשר לכנותו כסרט טבע איכותי המלא בשתיקה. בוודאות, אין בסרט יותר מעשרה משפטים. עשרים הדקות הראשונות של הסרט נטולות לחלוטין מדיאלוגים, רק פעולות ותנועות.

כסרט זר מצוין, שיש בו אף קמצוץ של אנתרופולוגיה, אנו למדים כבר בכותרות פתיחה על תופעה, הזרה לרוב הצופים בישראל: הנהר על הגבול בין גיאורגיה ואבחזיה מביא לשיטפונות חורף, היוצרים איים קטנים מן האדמה הנסחפת – ומתברר שמדובר בפיסות קרקע חקלאיות פורות מאוד. איים אלה נשארים יציבים מן האביב עד החורף, וחקלאים זריזים יכולים לקחת עליהם בעלות ולשתול שם תירס, שאותו אפשר למכור ולהתפרנס ממנו עד בואה של עונת הגשמים.

"אי התירס" עוסק באדם אבחזי מבוגר (משחק מעולה של אליאס סלמאן), שמגיע לאי קטן בעיקול הנהר, ומביא לשם את נכדתו שעל סף גיל ההתבגרות (מרים בוטורישווילי). הוא בונה מקום מגורים ושותל תירס. היא מסייעת, אם כי בהתחלה נרתעת ממלאכת הדיג וחיתוך הדגים, אבל אז היא עושה את זה בצורה מושלמת לגמרי לבדה. מדי פעם, סירה עוברת על הנהר: לפעמים אלה הגיאורגים ובפעמים אחרות אלה הרוסים.

לפתע, הסרט המתרחש בפיסת גן עדן, מקבל מימד פוליטי. אותה האדמה שמופיעה משומקום ואין לה בעלות  נמצאת בלב סכסוך טריטוריאלי אלים ("של מי האי הזה?" שואלת הנכדה, "של הבורא", משיב הסבא שלה).

לבו של הסרט פועם בתיאור מפורט של חיי חקלאי התירס תוך צילומים מרהיבים ומהפנטים (של הצלם אלמר רגליי) ומוזיקה שובת לב (של יוסף ברדנשווילי הישראלי). החקלאי עודר את האדמה, שותל, משקה, ולאחר מכן אנו רואים את הגבעולים צומחים וגדלים, עד שנוצר יער קטן, המספק מקלט לעריק, בעוד קלחי התירס נאספים. זהו מעקב של צעד אחר צעד כיצד הטבע פורס את חזותו, וזה מרתק. בין לבין, במאי הסרט, ג'ורג' אובאשווילי, מנסה להגיד לצופים דבר או שניים – לא רק על עונות הטבע, אלא גם על עונות האדם וטבע האדם; הסבא הישן מול נכדתו הצעירה, התבגרותה וכיצד היא מגלה את נשיותה.

זה המקום שבו הסרט מקבל החלטות בכל הקשור לארוטיקה –  השאובות מהקולנוע האירופאי האמנותי הטיפוסי של שנות השמונים. הילדה מתבגרת ומגלה את עיניהם החודרניות של גברים חמושים ואלימים סביבה, ונבהלת מזה; אבל היא גם נמשכת לכוח הפנימי של עצמה. כי בסופו של דבר, ולמרבה המזל של הסרט, הכמיהה לארוטיקה לא זוכה לתפקיד דרמטי אמיתי בסיפור, אלא נשארת סוג של תיבול, מחווה לסרטים "ז'אן דה פלורט" ו"מאנון". זה הרגע, שבו פורצת אנרגיה בראשיתית באופן מופלא.

הסרט היה מועמד מטעם גאורגיה לפרס הסרט הזר בטקס האוסקר, אך לא הצליח להעפיל לחמישייה. עם זאת, זכה בפרס היוקרתי בפסטיבל קרלובי וארי ובפרס חבר השופטים של פיפרסקי בפסטיבל הקולנוע האירופאי ה-27. למרות שהעלילה קצרה, "אי התירס" הוא סרט מאוד תקשורתי ובלתי נשכח.