פסילתה של חברת הכנסת חנין זועבי על-ידי ועדת הבחירות המרכזית היום היא אולי האירוע החושב ביותר במערכת הבחירות  הנוכחית עד כה. ניתן לכתוב בהרחבה על חוסר הבסיס המשפטי והמוסרי של ההחלטה עצמה ועל האופן המתלהם והמנותק מכל יסוד עובדתי בה התקבלה, אך מכיוון שהסוגיה הזאת היא כל-כך מובנת מאליה לכל מי שבאמת טורח לעיין בדבריה ובמעשיה של חה"כ זועבי ובחוקי היסוד ש(עדיין) מסדירים את הלכי פסילת מועמדים לכנסת, כמעט וחבל על הזמן לבזבז על כך מילים נוספות.

מה שהרבה יותר מעניין הוא התנהלותו התמוהה של ה"מחנה הציוני" סביב עניין פסילתה של זועבי. לפני שבועות אחדים הודיעה רשימתם של הרצוג ולבני, כנראה במסגרת תחרות "מי יותר ציוני", על כך שבכוונתם לתמוך בפסילתה של חברת הכנסת מבל"ד. סמוך להודעה זו התפרסמה סמי-הודעה חצי רשמית כי הרצוג ולבני החליטו להשהות באופן זמני את החלטתם בעניינה של זועבי עד שהיועץ המשפטי לממשלה יפרסם את חוות דעתו בנדון. לכשהתברר שהיועמ"ש לא מתכוון להכשיר את השרץ ולעשות את העבודה המלוכלכת עבור מפלגת השמאל-מרכז, התעלמו במחנה הציוני מחוות דעתו של ויישנטיין, שהביע ביקורת מהותית על מהלך, והודיעו סופית כי ברצונם להצביע בעד הפסילה.

מעבר לחנופה המסורתית לשיח כוחני ולאומני במסגרת קמפיין בחירות שמנוהל בעיקר על ידי יחצ"נים גרועים מסיבות יחצ"ניות גרועות עוד יותר, יש כאן איתות חשוב ורמז עבה מאוד לגבי מה שהולך לקרות אחרי ה-17 במארס.

אחרי היום ברור לכולם, ובעיקר להרצוג וללבני, שהרשימה המאוחדת תימנע מלהמליץ לנשיא על ראשי המחנה הציוני. איימן עודה, יו"ר הרשימה, הודיע על כך באופן שלא משתמע לשני פנים, ונכון לעכשיו אין לו הרבה סיבות לחזור בעצמו.

ללא הרשימה המשותפת, שמתקרבת להיות הסיעה השלישית בגודלה, יש  להרצוג מעט מאוד סיכויים להרכיב ממשלה, גם אם כל סיעות הבית החל מהכחלונים והלפידז וכלה בחרדים ובש"ס יעדיפו "אותם על פניו" (מה שלא יקרה). הרצוג יודע את זה, לבני יודעת את זה, ביבי בטוח בזה והיחידים שעוד לא שמו לב הם רבבות המצביעים שישלשלו "אמת" בקלפי כדי לקבל שקר. אז למי שפספס, הרי הבהרה: הרצוג לא מתכוון להיות ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל, לפחות לא אם ממשלתו תצטרך לכלול מפלגה ערבית ולהתבסס על רוב שאיננו יהודי.

צריך להבין את גודל המבחן בפניו קברניטי ה"מחנה הציוני" עמדו – מעולם לא כיהנה בישראל ממשלה שנשענה על קואליציה שכללה מפלגה ערבית. תמכו מבחוץ – כן, היו חברי ממשלה מן המניין, טרם. זו גם לא סתם עוד מפלגה ערבית עם מנדט וחצי. לו ממשלת הרצוג הייתה קמה באביב 2015, הרשימה המאוחדת הייתה, מבחינת מנדטים לפחות, השותפה הבכירה ביותר בקואליציה, ואיימן עודה היה יכול לדרוש, ובצדק, את אחד מארבעת התיקים המובילים בממשלה ועוד כמה תיקונים זוטרים יותר בשביל לחלק לחבר'ה.

שומו שמיים, ממשלה שלא נשענת על רוב יהודי שבה יושבים שרים פלסטינים סביב שולחן הקבינט, זה יותר מדי בשביל בנו של נשיא המדינה השישי ושותפתו מנוער בית"ר. אם כל הכבוד ל"זה אנחנו או הוא"; הם, ככל הנראה, מעדיפים אותו על פניהם.

קשה להאמין שזו טעות בחישוב או אומץ מופרז (אם יקרה נס אפשר לצפות ל-61 מנדטים גם בלי הרשימה המאוחדת. אבל זה וואחד נס). יותר סביר להניח שהרצוג ולבני גמרו אומר לקרוא לראש הממשלה ב-18 במרץ "לוותר על האגו" וללכת לממשלת אחדות – מהלך שהוא פחות או יותר הסיוט הגדול ביותר של מרבית הבוחרים משני צדי המתרס וכנראה יגרום לשיתוק מערכות קטטוני שרק השד יודע איך הוא ייגמר, אבל לכל הפחות הציונים מימין ומשמאל יקבלו את מה שאחרי הכול הכי חשוב להם: יהודים בקואליציה, ערבים באופוזיציה, ובא לציון גואל.

וזה, ילדים, למה ביבי יישאר ראש הממשלה שלכם, ולא משנה כמה רע עוד יהיה פה. כי אחרי הכל יש, להודות: רובנו עדיין מעדיפים קשישים עניים על פניי שרים ערביים.