הדגל נותר מגולגל במחסן

הימים האלה, שבין זיכרון לגבורה, בין אובדן להנצחה, בין ציון הרוע לפתח התקווה; הימים האלה, שבהם רחובות הערים נמלאים פתאום בשרשראות דגלונים וגרילנדות של נורות בשלל צבעים; הימים שפעם אבא היה מכנס את ילדיו למרפסת הגדולה, זו עם תריסול האזבסט, וברוב חגיגיות קושר מניף את דגל הבד התפור הגדול וכורך לאורך מעקה הברזל את שרשרת הדגלונים הקטנים; הימים שבהם מלאו הרחובות במכוניות שבחלונות שמאחורי הנהג והנוסע תקועים אותם דגלונים, אחד בצד אחד ולפעמים בשני הצדדים, ואפילו בשילוב הערסי האולטימטיבי: דגל הכחול-לבן בצד אחד ודגל הפסים והכוכבים בצד הנגדי.

בחצי התורן. הדגל (ויקימדיה)

והיום? היום עוד רואים פה ושם דגל על מרפסת. והיום, עדיין, יוצאים במוצאי הפסח עובדי העיריות על גבי המנופים הזעירים שלהם ותולים את שרשראות הדגלונים ואת גרילנדות הנורות. תולים וכורכים ומניפים, אבל לא ממהרים לחבר אותם לחשמל. ואין דבר עצוב ומדכא יותר משרשרת חגיגית של נורות כבויות.

מעטות המכוניות שעוטרות על עצמן את דגלי המדינה בימים האלה. לא דומה בכלום למה שהיה אך לפני לא הרבה שנים. כמה, עשור? שני עשורים? מעט מאוד מכוניות כאלה. כמעט מבוישות.

מדי שנה, מאז שאני זוכר את עצמי, אבא שלי היה מניף את הדגל על המרפסת הדירה הישנה. נדמה לי שהוא לא עשה זאת עוד כשעברנו לבית החדש של הוריי, שנה-שנתיים לפני שמת. הימים היו קצת לפני ובמהלך מלחמת לבנון הראשונה. הדגל נשאר בפינת המחסן, מגולגל על מוטו.

אני עצמי לא מהמניפים. פעם סתם לא עשיתי את זה – היום אני פשוט לא עושה את זה. בנסיעה מקרית, בערב שבת שבין זיכרון נספי שואה להנצחת חיילים נופלים וחגיגות עצמאות מזויפות, הבטתי בנערים שניסו כמיטב יכולתם לשדל את הנהגים ברמזורים לרכוש את דגלון הפלסטיק כולל מתקן-הפלסטיק-לחלון, והבנתי שוב: זה כבר לא שלי. זה לא נוגע לי. בני התשחורת חובשי הכיפות הסרוגות, אולי בחופשת סופ"ש מהישיבה התיכונית ואולי באפטר מתורנות השמירה באיזה מאחז או שקיבלו פטור מהטירונות בנוער הגבעות, ונזכרתי: לא רק השטחים שלהם, לא רק המדינה שלהם – גם הדגל כבר שלהם. רק שלהם. אולי קודם כל הדגל.

פעם זה היה הסנטדרט. היום כבר לא (ויקיפדיה)

הם גזלו לנו את התמימות. את הפטריוטיות שאולי הייתה. את נרטיב חיינו כאן. את הציונות, אם תרצו. בשבועות האחרונים אני שואל את עצמי מתי זה קרה לנו. לי. אני מנסה לספר לעצמי שזה קרה לי לפני חודש בדיוק, בבוקר ה-18 במרץ. אבל אני יודע שזה ככה ממש לא מהיום וזה גם לא נולד לפני חודש. כל יום תופסים אותי אנשים ומושכים (מטאפורית) בכנף מעילי: תגיד, הם אומרים, תגיד, יש כבר ממשלה? בוז'י ייכנס? ומה תעשה לבני? ומה אומרת שלי? תגיד, הם אומרים, מה יהיה? מה, איווט יהיה שר ביטחון? בנט יהיה שר חוץ? שר חינוך? לא, תגיד – זה יכול להיות? ואולי הכל הצגות ובסוף תהיה ממשלת אחדות?

ואני אומר: לא יודע. אין לי מושג. לא מעניין אותי. לא אכפת לי יותר. מה שיהיה הוא מה שהיה. כי הכל נגמר. היה נחמד לפרקים. נגמר. זהו. זה לא שלי. זה לא נוגע לי עוד. בטח שיקימו ממשלה. ברור שברגע האחרון תהיה ממשלה. אל תעצרו את הנשימה. תהיה ממשלה, עם האיווטים והבנטים והמירי-רגבים והאיילת-שקדים. ולא, אני לא יודע מה הוא רוצה – אני כן יודע מה הוא לא רוצה: אותי. את מי שאני. את מה שהייתי רוצה שיהיה כאן. את מה שבעולם מקביל אני (אולי) הייתי יכול לייצג. וזה לא האני שהוא אני – זה אלה שכמוני. שדומים לי. שחושבים כמוני.

והוא באמת איבד אותי. באופן הכי מילולי: איבדתי עניין. ולא נראה שזה הפיך.

אבל זה לא אכפת לו וזה לא מעניין אותם. כי מי אני בכלל ואת מי אני מעניין. תמיד תהיה להם איזו שחקנית שתיגרר להגיד דברים שאחרים חושבים ויודעים להגיד בדרך מסוימת – והיא לא ממש יודעת ובעיקר לא ממש מודעת; או איזה צייר שדבריו יוצאו בהקשרם, ובעצם כנראה שלא, אבל למי אכפת;  או בדרנית שלרגע קצר היה לה קמפיין שאומר הכנסה ופרנסה והייתה לה עדנה – ואז היא דיברה. רק דיברה. אז הם יגידו משהו ובערוץ הצהוב ובעיתון הצהוב יעשו מזה חביתה צהובה כמו שהם יודעים ואוהבים, ומלחמה על ישראל. כמו שהם יודעים. כמו שהם אוהבים.

אני איבדתי עניין והם ניצחו. הם ניצחו אותי. הביסו אותי ללא תנאי. האפטיות שלי היא הניצחון שלהם. ככה הם אוהבים את זה: חזק, מהר ומאוד לא אלגנטי. אפילו לא למראית עין.

איבדתי עניין. בדיוק כמו שאין לי עוד עניין במרבית הדברים שכה העסיקו אותי במשך שנים כה רבות מחיי. כדורגל ישראלי, כדורסל ישראלי, ספורט ישראלי. וזה אני, כן? אני שחי ספורט, שעושה ספורט כל חיי, שכתב וערך כל-כך הרבה ספורט, שגדל על הדרמה של כל שבת עם שירים ושערים ההיא. ששיחק ונדד בעקבות קבוצות העמק, ששיחקו כדורסל תמים ונהדר באוויר הפתוח על מגרשי הבלטות והאספלט. עולם שהיה לו ריח אחר וטעם אחר. עולם שאיננו עוד.

איפה הם, איפה אנחנו ולמי בכלל אכפת. משכן הכנסת (רפי מיכאלי, ארכיון)

איבדתי עניין בנעשה כאן. בסרטים ובסדרות המקומיות שעוסקים במצב. בדבר ההוא, נו, איך קראו לו? אה, כיבוש. בערבים. בפלסטינים. בחיילים. בצבא. במחסומים. לא רואה את הסרטים האלה. לא צופה בסדרות האלה. לא מסוגל עוד. איבדתי עניין. והריאליטי המתועב. והרכילות הגיא-פינסית שעוסקת בכל-כך הרבה אנשים שאין לי מושג מי הם ומה הם ואין לי שום עניין בהם. אפילו משחקי הכס לא מעניינים אותי – מה תעשו לי?

איבדתי עניין בספיישלים (המיוחדים, כן?) של החגים. של ראש השנה ושל הפסח ושל העצמאות ושל הזיכרון ושל הדיכאון ובעיקר של הדיראון. הותשתי. נשחקתי. איבדתי עניין.

איבדתי עניין בסיפורים דביקים וצבועים על הלוויות של מתים עריריים, שמגיעים אליהם מאות ואלפי אנשים שלא הכירו אותם בחייהם. וכמה שזה מרגש, הכבוד האחרון הזה. רק איפה היה הריגוש והכבוד הזה כשאותם עזובים עוד היו בחיים, אם אפשר לקרוא לזה חיים. וכמה זה מתאים לאומה שמקדשת את המוות ומבזה את החיים.

כי אצלנו, במדינת ישראל מודל 2015, בצהריים מקדשים כיבוש ובערב עושים קידוש. כן, קידוש. קידוש השם. זה כל מה שנשאר מאיתנו.

 

[related-posts title="מדבר אל הקיר – טורים קודמים"]