טוסקה: בלי קתרזיס

[rating=3]

המסע למצדה הוא בגדר חוויה מטלטלת, ולא רק בשל יופיו הקמאי של ההר עצמו – יופי שמסתייע בלא מעט פעלולי תאורה – אלא בשל עצם המסע הפיזי אליו. טלטולי הנסיעה בפיתולי הכביש היורד למדבר ועומס החום המתיש, יחד עם העיר הרומית שבנתה האופרה הישראלית לקהל הרחב בסגנון עמודי הקַרדו, ספות ההסבה, בתי הקפה עם הכיבוד המפואר נוסח "לחם ושעשועים" ב"ימי פומפיי האחרונים" – כל אלה הם בהחלט חלק מהותי מחוויית המצדה.

המאבק על השליטה ברומא בין נפוליון ולוחמי החירות והמהפכה הצרפתית שהאמינו בו בתמימותם לבין חסידי הכנסייה והאפיפיור, בא לידי ביטוי ב"טוסקה". המושל סקרפיה מייצג את עריצות הכנסייה הקתולית והאינקוויזיציה, ואילו הצייר קוורדוסי, אהוב לבה של טוסקה, מייצג את לוחמי החירות.

ההקפדה של דניאל אורן על "גיור" האופרה הייתה משעשעת: נערי המקהלה חבשו כיפות לבנות לראשם, התרגום לעברית של התפילות הנוצריות נעדר מהמסך. לעומת זאת, עיצוב התלבושות של קטיה דופלו, הוסיף לדרמה. למשל השמלה השחורה של טוסקה שהבליטה את גזרתה החטובה או הכובעים האדומים המחודדים של נציגי האינקוויזיציה.

היה ברור שבימוי מינימליסטי לא מתיישב עם מרחב במה כה עצום. אולי משום שהכול התרחש באור יום בהיר שהחוויר את דמויות המשתתפים, או משום שחסרו פאר והדר של ארמונו של סקרפיה, וכך מתחדדת השאלה – האם יש הצדקה מוזיקלית לבנות מדי שנה 6,500  טריבונות ובמת ענק במקום שבו הרוח הנושבת מפזרת את הצלילים – רק כדי לצפות בסופו של דבר בשני מסכים משני צידי הבמה, שעליהם הוקרנה האופרה. מסתבר שהכול תלוי במערכת ההגברה. לפני שנה אי אפשר היה לשמוע – גם ממקום משובח – אף צליל של התזמורת. הפעם מערכת ההגברה הייתה נקייה יחסית מעיוותים ושמעו כל פרט, אפילו את שירת נערי המקהלה ברקע. זו, מאידך הייתה כה רועמת עד שיפי קולותיהם של הסולנים אבד.

לא בטוח אם יש מקום להעלות דרמה כה אינטימית שמיועדת בעצם לשלושה סולנים ראשיים – טוסקה, סקרפיה וקוורדוסי – בחלל עצום כמו למרגלות המצדה. אם בסופו של דבר במקום לצפות בבמת הענק המרהיבה ביופייה ובגיבורים שעליה, אלא להתמקד במסכים, הרי שחווית ההאזנה היא סינתטית, ובעיקר חוויה של שידור במונו ולא בסטריאו.

ייחודו של דניאל אורן שיש בו שמחה מידבקת והתלהבות דתית אמיתית – קרובה לאקסטזה. כמוזיקאי מחונן הבליט כבר בפתיחה את החדשנות הנועזת שבהרמוניות של פוצ'יני. תחת שרביטו ניגנה התזמורת כאילו הייתה בה רוח אחרת לא רק הסולנים של כלי הנשיפה – הקלרינת והאבוב – כל פרט היה מעוצב להפליא.

היו אמנם לא מעט מקומות בהם כיסתה התזמורת את השירה – אך חיות הצליל הזוהר של התזמורת הייתה נדירה ביופייה. הפן הדמוני הסוער של המאבק בין סקרפיה לטוסקה זכה לגיבוי הולם כאשר התזמורת אינה רק מלווה, אלא תורמת למתח ומשיבה לשירת הסולנים בקצביות מדויקת ובמהלכים של צלילים מנוגדים. אך כל היופי המופלא הזה אבד לצלילי עוצמת ההגברה הרועמת.

בין הסולנים בלטו דווקא תפקידי המשנה: זמר הבס-בריטון משלנו ולדימיר בראון בתפקיד שמש הכנסייה, שהצטיין לא רק בשירתו המופלאה, אלא גם בכישרון משחקו. ואם מדובר בזמרים משלנו – גם הטנור יוסף ארידן היה מרשים בתפקיד סוכן המשטרה ספולטה. קרלו סטריולה הצטיין בשירתו והפליא לגלם את אנג'לוטי.

הזמרים הראשיים לחצו על מיתרי הקול ושרו בעצמה נטולת חמלה. בעיקר בלט גוסטבו פּוֹרטָה בפורטיסימו הרועם של שירתו. לסופרן הבולגריה סבטלה וסילייבה היו רגעי רוך כשלא ניסתה להפריז בעצמת הדרמה. מי שהוכיח שאין כלל צורך להפעיל לחץ כשיש לך קול גדול ומשוחרר היה הבס הרוסי סרגיי מורזאב בתפקיד הרודן סקרפיה, שקולו היה מרשים גם ללא מערכת הגברה. אבל הוא נשמע יותר כחתלתול מאשר כעריץ אכזר.

בסוף הדרמה הסוערת הקהל מוחה דמעה מזווית העין כאשר טוסקה מגלה שרומתה ע"י סקרפיה וקופצת אל מותה.  אך הפעם, למרות השירה המדובבת של שני הגיבורים הראשיים בתום האופרה, לא הייתה תחושת קתרזיס.

כרמינה בוראנה: יופי משכר

[rating=5]

התייחסות מנוגדת לחלוטין לפוטנציאל האדיר הטמון בחלל הבמה העצומה שנבנתה במצדה, הפגינו הבמאי, מעצב התפאורה ובעיקר מעצב התאורה והקרנות הווידיאו ב"כרמינה בוראנה". עושר הרעיונות, הדמיון חסר הגבולות, ובעיקר היופי המרהיב של הצבעים על הבמה היו משכרים. הקצביות הסוחפת והתזמור הפרימיטיבי לכאורה הפכו את יצירתו של קרל אורף לאהודה על המשטר הנאצי. המזמורים החילוניים נסבים על הפכפכות הגורל והעושר, תענוגות הסביאה והזלילה, השמחה על בוא האביב, ההימורים והתאווה. הידוע מבין השירים הוא האריה בה מבכה הברבור הצלוי את מר גורלו.

מטבע הדברים החל מפגן הפעלולים הראוותני בשעטת סוסים. מה הקשר בין תהלוכה ססגונית של סוסים למזמורים מדיאבליים? למה לא, בעצם. למה לא להתענג על האפשרויות האינסופיות הגלומות באמפיתיאטרון? הרי ממילא בימי הביניים לא נסעו בטויוטה. ואם המטרה להגיע לשיכרון חושים סוחף, מדוע לא להיכנס לימי הביניים עם סוסים במקום טוסטוס?

הרעיון של מעצב התאורה והקרנות הוידיאו בוגומיל פלאביץ להחשיך את הבמה היה גאוני. כך בלטו בזוהרם צבעי האש האדומה, גלי הים הכחולים מתוכן בקעה שירת הסירנות, פיתולי הנחשים הססגוניים הרוחשים רשע מתחת לאדמה, ובעיקר הפנסים על "כובעי" הפטריות העליזות שנראו כמטריות אור אדומות זוהרות. אי אפשר היה שלא להתפעם משפע הרעיונות  ומהיופי המרהיב של שיכרון הצבעים על הבמה. הכוריאוגרפיה של להקת המחול מקילצ'ה מפולין הבליטה את תנועותיהם הזוויתיות של כוהני מקדש הטבע. הכול היה במקום: תמרות האש הבוהקות, ציפורי גן העדן הירוקות שציוצן נשמע בעליל, והכול בטוב טעם ובהומור.

ובאשר לשירה – לבריטון אנריקו מריה מראבלי היה קול מרשים, ערב ומשוחרר. כן, למרות מערכת ההגברה. קצת הכביד הרעיון של הבמאי להפוך אותו ל"מספר" של ממש – כלומר הוא עלעל שוב ושוב בכתבי יד עבי כרס מהם לוקטו המזמורים שכתבו הנזירים. אבל אחרי רגע  הבנו את הרעיון שחזר על עצמו לעייפה וכמעט האט את הקצביות התוססת של המוזיקה. קולו של הקונטרה-טנור אלון הררי היה יפהפה – שוב ללא כל צורך במערכת הגברה. אלה וסיליבצקי הייתה מרשימה בכישרון משחקה ושירתה. גם כשהסופרן שלה "שבר זכוכיות" בתום הקנטטה, זה היה בגדר הכרח שנבע מהתפתחות העלילה.

התזמורת תחת שרביטו של ג'יימס ג'אד ניגנה בלכידות בלי שהכלים "דפקו". השקיפות של הכלים הסולניים הייתה נהדרת. גם הבלגן של המקהלה כשכל אחד שר את תפקידו בנפרד היה נהדר. כישרון המשחק של הסולנים היה כובש. מרשימה בניקיון שירתה הייתה מקהלת הילדים "אנקור" בניצוח דפנה בן יוחנן.

מבלי להיכנס לעומק הוויכוח מה ליצירה פגאנית שהייתה כה חביבה על הנאצים ולמצדה – סמל הגבורה היהודית של לוחמים שהעדיפו להתאבד ולא לאבד את חירותם, שפע הרעיונות הבימתיים והמופע הפירו-טכני מלא הקסם היה כובש בססגוניותו. עיצוב הסאונד היה הפעם פרופורציונאלי. ובעיקר – עיצוב הבמה בכללותה היה כה מרהיב ויזואלית עד שהקהל לא הסתפק הפעם רק בצפייה בהקרנות המסכים שבצדי הבמה. גם מי שלא ישב מול אמצע הבמה התפתה ונהנה מקסמה של כלל הבמה.

שירתם המרשימה של שלושת הסולנים הוכיחה שאפשר גם ללא לחץ אדיר על מתרי הקול לשמוע זמרים במצדה. ועד שיגמרו לווסת את עצמת ההגברה יצא הקהל ממופע זה עם טעם של עוד  ותשוקה בוערת לחזור ולצפות ביופיו המשכר ובשלל רעיונותיו הגאוניים.