[rating=4]

זהו סיפור על מתעשר חדש, ממעמד נמוך, שהכסף עולה לו לראש. הוא רוצה לשדרג את מעמדו החברתי ולהיות "מישהו" או "משהו".  אבל הפער בין אופיו העממי לבין גינוני החברה הגבוהה, הופכים אותו לפאתטי וללעג בעיני כולם. הצביעות במיטבה: אנשים שמחים ליהנות מכספו, אבל מאחורי גבו בזים לו ולועגים לו. גם בני משפחתו מנסים לעצור את המרוץ המטורף שלו לצמרת – ולתהום.

 מולייר כתב סאטירה חברתית, שבה הוא שם מראה מול פניה של החברה, שסוגדת לכסף, למתעשרים חדשים ולמעמד האצולה, ונשלטת על ידי טייקונים, אמיתיים או מדומים, שמאמינים כי ניתן לקנות הכל בכסף. גם שלטון. מולייר לא כתב את "גם הוא באצילים" ב-2015, אלא ב-1670. כל קשר לפער החברתי ולטייקונים שאנו מכירים, אינו מקרי. אבל זו אינה רק סאטירה חברתית, אלא גם סאטירה אנושית, על אדם פשוט ומתוסכל, חרדתי להחריד, בעל רגשי נחיתות, שאינו מסתפק במה שיש לו – ומתרחק מעצמו כדי להיות מי שהוא לא.

הקהל באולם נהנה מהטקסט של מולייר, מההמצאות הבימתיות של הבמאי אודי בן משה ומהביצועים הקומיים של אבי קושניר בתפקיד מסייה ז'ורדן. גם ענת וקסמן, בתפקיד אשתו, נמצאת על הבמה, אבל נדמה לי, שלא רק מאדאם ז'ורדן אינה נהנית ממה שקורה לבעלה, אלא גם ענת וקסמן, השחקנית, אינה נהנית במיוחד מתפקיד המשנה הקופצני שלה, שבו היא רוב הזמן נכנסת לבמה ויוצאת ממנה, רק כדי להרים להנחתות לבעלה ז'ורדן – ולפרטנר שלה קושניר. יש תפקידים כאלה – וענת וקסמן, כדרכה, ממלאת את עבודתה כהלכה, אבל זה בטח לא תפקיד חייה.

גם שאר השחקנים של התיאטרון הקאמרי ממלאים היטב את המשימה – לאפשר לקושניר להפגין את ביצועיו. במיוחד אציין את זיו קלייר בתפקיד המורה לסייף, שלומי אברהם – המורה למחול, יצחק חזקיה – המורה לפילוסופיה, וגם תמר קינן המצויינת, איה גרניט-שבא, אורי רביץ ונעמה שטרית.

ומעל כולם זו ההצגה של קושניר, שמגיש משחק מצחיק, מלווה בטריקים ובשטיקים, וזו הסיבה העיקרית להעלות אותה. יש סאטירות חריפות יותר ומצחיקות יותר, אבל השילוב של מולייר, התרגום של ניסים אלוני, המוזיקה של קרן פלס, הבימוי של בן משה והמשחק של קושניר – הוא שילוב מנצח. "גם הוא באצילים" יכולה בהחלט להתמודד על התואר "הצגת הבידור של הקיץ".