היה היה אחד טוב לב אבל קצת טמבל

315,360 ישראלים הצביעו לפני כמה חודשים לתקווה חייכנית חדשה. קצת יותר משלוש מאות וחמישה עשר ישראלים שהחליטו לא הצביעו עבור מפלגת השלטון – היא קיבלה די והותר גם בלעדיהם (כמעט מיליון). אם מצביעי התקווה החדשה היו רוצים את מפלגת השלטון, את זה שעומד בראשה ובעיקר את חבורת האנשים הערכיים שהשתרכו אחריו לבניין הקובייתי בירושלים, הם היו מצביעים עבורו. אבל הם לא.

יותר מ-315 אלף ישראלים לא רצו להצביע למפלגת השלטון ולעומד בראשה, אבל גם לא היו מסוגלים לעבור את הכביש לצידו השני. אז הם החליטו ללכת עם ולהרגיש בלי. לא, הם לא יצביעו בעד המנהיג הנשגב והחבורה האיכותית שלו – הם יבחרו עבור מי שיאזן אותו. שימתן אותו. שינרמל אותו. אותו ואת חבורתו. קנה אותם החיוך. קנתה אותם המבוכה המופגנת. קנתה אותם החולצה נטולת העניבה.

התקווה הנעימה, השפויה, החייכנית. ובעיקר השותקת (צילום ארכיון: רפי מיכאלי)

התקווה שלהם, החייכנית, הנעימה כל כך, שלפני כמה שנים חסך להם כמה אלפי שקלים בשנה על מנוי לטלפון, הבטיח שהוא יהיה משהו אחר. שהוא לא יסכים לקיצוניות. שהוא יהיה הגורם הממתן. שהוא לא יילך על האופציה הצרה. הוא ביקש את האמון – ובתמורה הוא הבטיח.

הבעיה היחידה היא שהוא לא הבטיח גם לקיים. מהר מהר קפץ על העגלה הצרה צרורה. אסף את כל השלל שעליו הצליח לשים את ידו – ומאז הוא בעיקר שותק.

שותק מול השיתוק המדיני.
שותק מול החורבן הדיפלומטי.
שותק מול הידיים הגסות שמחריבות את התרבות.
שותק מול הפונדמנטליזם הדתי שמתשלט על החינוך.
שותק מול ההתלהמות.
שותק מול ההתבהמות.
שותק גם למראה שותפים קואליציוניים, שרק עברם המפוקפק מאפיל על ההווה המבחיל שלהם.

ולא רק שותק – גם בורח.

בורח מהכרעה נדרשת, הכרחית, בסוגייה הכלכלית ההיסטורית שעומדת בפניו, למרות שלקח לעצמו את ארגז הכלים כולו.

בורח למראה הסירוס האלים ששותפו הבכיר מפעיל על התקשורת, על חופש הביטוי, על מוסדות הביקורת.

בורח מכל אמירה וכל השפעה על עתיד מערכת המשפט.

בורח מכל דיון על החברה שבחרה בו, על מה שהיא, על מה שנהיה ממנה, על מה שיישאר ממנה.

והכל הכל מתרחש לנגד עיניו ממש . מעשי ידי שותפיו הבכירים להתפאר. איך הם אומרים? קיבלנו 30 מנדטים ואתם לא – אז תסתמו. ולמרות שהוא יודע, כמו שאנחנו יודעים, ש-30 המנדטים שהם קיבלו הם בדיוק רבע – 25% בדיוק – מסך קולות המצביעים. לא פחות, אבל גם לא יותר. והוא, החייכן, רק הוא, בראש צלול וכוונת מכוון – עם 10 המנדטים שקיבל – נתן בידיהם את הכוח. בלעדיו אין להם כלום. אבל ממש כלום. הוא מקור הכוח שלהם. הוא הדלק והשמן במנוע שלהם.

אבל הוא שותק. ובורח.

אם היה בו מיליגרם של אומץ לב, של יושר ציבורי, של אחריות, של הבנה במידת אחריותו לאסון – הוא היה עושה מעשה. מדבר. מחליט. משנה.

אבל הוא לא. הוא רק מחייך. ושותק.

 

[related-posts title="מדבר אל הקיר – מאמרים קודמים"]