אין לי ארץ אחרת. אין לי גם את הארץ הזאת

גילוי חשוב: עיקרו של המאמר נכתב לפני התקיפה במצעד הגאווה ולפני רצח התינוק בכפר דומא שבשומרון.

(…)

איזה בוקר של כיף שהיה לי הבוקר. איזה כיף על הבוקר, אחחח איזה בוקר של כיף. ללכת לישון עם רוצח במצעד של גאווה ואהבה ולהתעורר עם תינוק שנשרף חי בשנתו בידי טרוריסטים יהודים (לכאורה, בטח לכאורה). מישהו רוצה להגיב כבר עכשיו? משהו על אהבת ישראל? כמה מילים על היהדות הנפלאה, הסובלנית, ההומניסטית? איזה קמצוץ אמונה יוקדת? ואהבת לרעך כמוך? קיבלת וכיבדת את הגר שבא בשערך? אולי עוד קמצוץ טיפת פטריוטיות ישראלית זקופת קומה ואמונה? מישהו? משהו?

ובכן, אם אין לכם סבלנות לדרך הארוכה, אחסוך לכם אותה – אתם מוזמנים לקפוץ לשורה התחתונה: תברחו. פשוט קחו את הרגליים ועופו מכאן. לא מחר – אתמול.

כי לא חשוב היכן ומתי נולדת. לא משנה כמה אזרח שומר חוק אתה, מקיים ומקבל את הסדר החברתי, משלם את המיסים בזמן ולא מעלים שקל. לא חותך בכביש ועוצר במעבר חצייה גם לחיות מחמד…

לא משנה האם נתת את כולך בבית הספר ובתנועת הנוער ובצבא. לא משנה כמה רצת 25 שנים בכל חור במילואים, חטפת אבנים ובקבוקי תבערה וליווית ילדי מתנחלים לחוגי בלט ומקרמה…

לא חשוב כמה פעמים נקראת בצו שמונה. גם לא נחשב לך אם היה לך מזל מחורבן ונפצעת במבצע או בקרב. אפילו אם נפלת בגורל ונהרגת באיזו מלחמת אין-יש ברירה מטורללת…

לא משנה אם עבדת ולמדת ושירתת והתנדבת ותרמת לחברה. לא משנה מי היו הוריך, מאיפה באו ומה הביאו איתם. או לא הביאו. לא משנה היכן נולדת ואיפה גדלת ומה למדת בגן היום. ובבית הספר… ובאוניברסיטה. ובחיים…

לא משנה מי אתה ומה עשית וממה קורצת. בשנייה שאתה מפקפק ומטיל ספק בנצח ישראל, באלוהי צבאות, בזכותנו ההיסטורית, בקדושת האדמה. ובעיקר כשאתה מציע אלטרנטיבה – הלך עליך.

אתה לא יותר מבוגד עלוב ונקלה. תבוסתן-שמאלן-פחדן.

אז אם אתם בגיל שבו זה עדיין אפשרי; אם יש לכם מספיק כסף; אם יש לכם סיכוי להתפרנס בחברה אחרת או בשפה אחרת; אם אתם משוחררים מהאחריות להורים מזדקנים ו/או ילדים צעירים; אם התמזל מזלכם ואתם מחזיקים בדרכון מערבי נכסף – קחו את הרגליים וקחו את הכסף ותברחו. מחר. היום. כזה עדיין אפשרי.

כן, אתה אשם. אתה הוא האחראי לכל מה שנהיה מאיתנו. נתניהו (צילום ארכיון: חיים צח, לע"מ)

(…)

ולכם, המעטים שעדיין מוכנים לקרוא את המילים האלה, אגיד מראש: לא, אני לא חושב שהמקום הזה הוא הכי גרוע שיש. ממש לא. אפשר להוריד מהשולחן את הטיעונים האוטומטיים האלה. סטטיסטית המקום הזה נמצא ממש בקצה העליון. בשפיץ של הפירמידה. בהשוואה למדינות אפריקה. מרכז אסיה. סין. הודו. הרפובליקות של ברית המועצות לשעבר. כל מדינות ערב. רוב רובו של העולם (והשני והשלישי ודרומה). אז מראש ננקה את השולחן מהתגובה הפבלובית המכונה במקומותינו "לך לעזה". לא, אני לא אלך לעזה. קודם כל, כי הייתי שם מספיק. במדים ונשק. והיא גם לא היא מחוז החפץ שלי. כמו גם לאוס, מומביי, בייג'ין, קהיר, דמשק וכל השאר.

אז אחרי שאמרנו את כל זה, נחזור לזה: אבדה התקווה. המקום הזה מתנדנד על סף התהום והמנהיגות הנוכחית שלו נחושה להצעיד את כולנו צעד גדול קדימה.

זה לא המקום המערבי, המודרני, המשכיל, המתקדם, שבו חשבנו שאנחנו גדלים ומתבגרים, שאליו הולדנו את ילדינו, המקום שחשבנו שיהיה הכי טוב בשבילנו. אולי הוא היה כזה, אולי הוא היה הבטחה עמומה להיות כזה – אבל זה היה הרף עין, מצמוץ חולף. ניצוץ. הבזק שהיה וחלף.

להחריב את בית המשפט העליון. ח"כ מוטי יוגב (אתר הכנסת)

ואתם, הספורים שעדיין איתי, אתם בוודאי לא ממש צריכים לקבל ממני שוב את ספירת המלאי המדכאת של כל הפריטים שמרכיבים את פאזל החיים שלנו כאן. האלימות, המיליטריזם, השוביניזם, הפנאטיות, השנאה, ההדרה, הרוע, הגזל, השחיתות, היעדר הסולידאריות, אי השוויון, הפערים הבלתי נתפסים, ההשתקה.

וגם: הרס התרבות, שחיקת החינוך, חנק ההשכלה, דרדור הבריאות הציבורית, צמצום השירותים החברתיים, חיסול מדינת הרווחה.

להמשיך? מה בא לכם היום? חברי כנסת שמקדמים ותומכים בגלוי בהפרות חוק למיניהן? עם מערכת ביטחון שמחזיקה בחצר האחורית מדינה קטנה לשחק בה? עם מטרופולינים שנחסמים ונהרסים לשנים רבות בשביל הבטחה עמומה לתחבורה ציבורית ראויה (מוצר צריכה בסיסי) שלעולם לא תגיע? עם יוקר מחייה ואפס תחרות שאין להם שום סיבה, פרט לחמדנות וחזירות של קומץ טייקונים? עם שלטון שמקפיד לקחת מאלה שאין להם ולהעניק את הכל לאלה שיש להם הכל?

מערכת משפטית נפרדת. השרה שקד (צילום ארכיון: ציפי מנשה)

אה, וגם זה: חוקי הכשרות החמסניים? חוקי הנישואין והגירושין הדורסניים, גסי הרוח והאכזריים? הצנזורה הצבאית? המשטרה שחלשה על פושעים וחזקה על חלשים ומוחלשים? החברה הסקסיסטית? ההמונית? הגסה? אי השוויון המשווע בין גברים לנשים, בין נורמטיבים לחריגים, בין יהודים לערבים, בין לבנים לשחורים, בין מחוברים למנותקים? המערכת המשפטית העמוסה, העייפה, המוטה ובעיקר המוחלשת?

והשלטון? לא, ברצינות – אלה האנשים שאמורים להוביל אותנו? להורות לנו את הדרך? להראות לנו את הכיוון? אלה המובחרים ששמנו עלינו להנהיג אותנו? או לכלותינו?

וגם, בל נשכח: הזנב האלים, המצליף, האימתני שמכשכש במרץ, בעוז ובחוצפה בכלב שהוא אנחנו. מדינת המתנחלים. הריבון. הפריץ. הכוח. אלה שעושים בנו את מעשיי הסדום, ובתמורה מגישים לנו את החשבון. ואנחנו משלמים. משלמים את המיסים שמממנים אותם. משרתים בצבא ששומר עליהם. אנחנו משלמים ומשלמים – בכסף ובדם וביזע ובדמעות.

מתנחלים פולשים ומפונים משא-נור. קומץ שמאכיל את הרוב במרור ("תקשורת נכונה")

אנחנו גם משלמים וגם חוטפים את המכות וגם מגורשים מהעיר.

אין לנו ארץ אחרת? כנראה שלא. אבל גם זו לא הארץ שלנו עוד. יוצא מכך שאין לנו ארץ כלל. וכן, הכל ידוע: דמוקרטיה, בחירות, נבחרים, רשות מחוקקת, רשות מבצעת. הכל נכון. נשארנו (יודעים מה? נשארתי. אני לבדי נשארתי) מיעוט עלוב, דל ונרדף. מיעוט שכל זכויותיו – גם מעט זכויותיו כמיעוט – נגזלו ונרמסו.

לא נשאר על מה להילחם. אין בשביל מה. אין עבור מי. הייתה לנו עדנה לרגע אחד קטן (נניח שהייתה) – וחלפה. ולא תשוב עוד.

כתובת הנאצה בבית שבו נרצח התינוק הפלסטיני (צילום: סכארייה סעדה, רבנים לזכויות אדם)

אין לי ארץ אחרת, אבל גם אין לי את הארץ הזאת.

ואם אני בגיל הנכון ובמצב הכלכלי הנכון ומחזיק בדרכון הנכון – אני לא כאן מחר בבוקר. מה מחר – היום. אתמול. לא צבא ולא מילואים ולא מיסים ולא רבנות ולא כשרות ולא ולא כיבוש ולא התנחלויות ולא מתנחלים ולא חרדים ולא ערסים.

אין לי ארץ אחרת. גם אין לי הארץ הזאת.

 

[related-posts title="מדבר אל הקיר – מאמרים קודמים"]