תיאוריית הכאוס ע"ש נתניהו. בתפקידי ניצב: ג. ארדן, ג. הירש

1. גל הירש

הרבה נאמר ועוד ייאמר על דמות הצבר הישראלי האולטימטיבי. הילד חדור האמונה בצדקת הדרך. המכור לציונות. זה שמאמין בחיים שהם שליחות. שעושה מלחמה בתחבולות. שמכיר בע"פ את הביוגרפיות של כל המצביאים. שיודע מגיל אפס את ייעודו. באיזה מסלול יילך. כמה קרבי יהיה. כמה נחוש. כמה פיקח. כמה מתוחכם. כה אינטליגנט. כל כך יוצא דופן.

וגם: חייל טוב. קצין מצטיין. מפקד שהלכו אחריו. ורבים אחרים שקיטרו ולכלכו עליו מאחורי הגב.

הפרויקט לשיקום השם. הירש (ויקימדיה)

אלא שכמו שקרה לרבים לפניו ויקרה גם אחריו, בשלב מסוים משהו השתבש. הדיבור הגבוה והסופר-מתוחכם שהילך קסם על מפקדיו וחלק מפקודיו, נהפך למגוחך. לגרוטסקי. ולבסוף גם הרה אסון. השאפתנות האינסופית להצטיינות שלא מהעולם הזה, הייתה למכשול. למכשלה. והכי גרוע: ההערכה העצמית מרקיעת השחקים, אובדן אמות המידה ובעיקר היעדר ההומור העצמי, האירוניה המינימלית ההכרחית, אפס המודעות העצמית והמחסור בענווה. בעיקר זה: אי ההכרה בחשיבות הענווה.

כל אלה נעצרו בחודש מר ונמהר אחד לפני 9 שנים בדיוק. נבלמו והתרסקו ברעש גדול על קרקע המציאות. היה אחראי (לבדו או יחד עם אחרים) או לא היה אחראי; היה שותף במעשה או באי מעשה ו/או משלם את המחיר על מחדלי האחרים – זה לא משנה: הכל נעצר.

וכמו שיודע כל שוער כדורגל: אתה יכול להדוף בזינוקים מרהיבים את כל הכדורים שנבעטים לכיוון שלך. מדוגם היטב. אתלטי. מצטיין. בלתי עציר. עד שנכנסים לדקות ההכרעה, לזמן האמת, לרגע המכונן שאליו התכוננת כל החיים. ופתאום אתה מועד על גבשושית והכדור מתגלגל לרשת. ובדיוק אז השופט שורק לסיום. זהו. נגמר.


2. גלעד ארדן

הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות, נכון? זו אולי אלגוריה חביבה, רק לא בהכרח נכונה ובוודאי לא תמיד מדויקת. כי ממש לא בטוח שהכוונות היו כל כך טובות. ולא בגלל שגלעד ארדן, חבר הכנסת, איש הליכוד, השר לביטחון פנים גלעד ארדן הוא איש רע – הוא פשוט פוליטיקאי. והשדה שבו הוא מתמודד נטול תום ובטח חסר כוונות טובות (אם בכלל יש בו כוונה כלשהי). הפוליטיקה היא אזור קרבות כוחני, ציני, אלים, חסר רחמים.

אחרי הסאגה המגוחכת של הכאילו ברוגז, העיכוב הסמלי בכניסה לממשלה והכניעה מחפירה לתרגיל הכי שקוף בשק הקסמים של המאסטר, הוא קיבל על עצמו – בעיניים פקוחות – את בית הקברות האולטימטיבי של הפוליטיקה הישראלית: המשרד לביטחון הפנים.

או שהלך עם הראש בקיר או שהובילו אותו לשם. גלעד ארדן (צילום: פייסבוק גלעד ארדן)

אף אחד לא הצליח בתפקיד הזה – אף אחד לא יכול להצליח בתפקיד הזה. השר לא באמת מנהל את המשטרה, שמצידה אף פעם לא סופרת אותו. פעם קראו לזה משרד המשטרה והבדיחה הקבועה הייתה ששר המשטרה הוא העצם הקטנה, השארית שהתקררה מהארוחה העיקרית, שראשי הממשלות האשכנזים זורקים לאחרוני הפוליטיקאים במפלגות שלהם. בדרך-כלל לא אשכנזים. בזמנים ההם, אפילו שר הדואר היה תפקיד נחשק יותר משר המשטרה. וזה ששינו את שם המשרד לתואר המפוצץ "ביטחון הפנים", ממש לא שינה את המהות. וגם לא את מדרג החשיבות של ראשי הממשלות, של שרי האוצר; והכל בא לידי ביטוי במשאבים, בתקציבים.

וכמו כל פוליטיקאי שנקלע לתפקיד הזה לפניו, גם ארדן רצה להשאיר חותם. לזעזע את המערכת. למשוך את השטיח. לנער את השמיכה. בהתחשב במצבה הסופני של המשטרה, קשה להאשים את ארדן על החלטתו העקרונית להביא לארגון מנהל חיצוני. העסק באמת רקוב וזקוק לניעור מסיבי. וגם ייאמר להגנתו שהוא ניסה כמה וכמה אופציות מעניינות – רק שכולם ברחו ממנו ומהתפקיד (וככל הנראה גם מהבוס שלו, המאסטר) כמו היו אזור מזוהם בנשורת גרעינית.

אז הוא עבד בשיטת האלימינציה. ע"פ כל הפרסומים, גל הירש לא היה האופציה הראשונה. גם לא החמישית. אולי אפילו לא העשירית. ואומרים (גם ארדן) שכאשר נעשתה אליו הפנייה – הוא הביע התלהבות אדירה, נשא בפני השר דברים נרגשים ואפילו הציג לו תוכניות עבודה עמוסות ומפורטות.

וכאן, השר ארדן היה חייב להתחיל לחשוד: איך? מה? מאיפה תוכניות עבודה? מה פתאום תוכניות עבודה? על איזה בסיס? מה הוא יודע על עבודת המשטרה? על תפקיד המפכ"ל? על הארגון? ואולי מישהו בישל את הדבר הזה מתחת לאפו של השר הרבה זמן לפני שהוא עלה על הרעיון המבריק? אולי פשוט הוליכו אותו במסלול שמישהו בנה ותכנן בקפידה? ולחשדות האלה אפשר לצרף גם את שאר מרכיבי הקמפיין לטיהור שמו של האוגדונר הפגוע: סיבוב הפרסה התמוה של השופט וינוגרד, המכתב המוזר של השופט חשין, הפליק-פלק המביך בעמדתו של הרמטכ"ל אייזנקוט – שמהלל ומשבח היום, אחרי שניסה להביא להדחת הירש ב-2006 (ובכל זאת ולמרות השבחים וההילולים לא החזיר אותו לצבא הקבע ולא העניק לו דרגת אלוף). שורה של עניינים משונים ודי תמוהים. דברים שלא קורים במקרה.

הבחירה שארדן עשה אומללה. הוא לא יכול להצליח בה. גל הירש הוא אולי הדמות הביטחונית הפנויה הכי פחות מתאימה לתפקיד המסובך וכפוי הטובה הזה – שהוא כל כך נלהב לקחת על עצמו. המועמד החיצוני היחיד שהתלהב, ראוי לציין. ובהחלט אפשר להניח שיותר משהירש רוצה להצליח כמפכ"ל משטרה – הוא רוצה להצליח ולשקם את דמותו של גל הירש הגנרל. האיש שרצה להיות רמטכ"ל.

זה לא יצליח מכל הסיבות הברורות: הארגון הרקוב, המורכב, החלש והמוחלש; השר החלש שתלוי בגרונו ובצווארו ברצונו הטוב של המאסטר; התפקיד הבלתי אפשרי והציפיות הלא ריאליות מהמשטרה – להיות גם מגן אזרחי וגם לוחם בטרור וגם חושף שחיתויות וגם מוסרי וערכי ומכבד נשים ומה לא. אז גם אם מישהו היה מצליח להביא לכאן את רודולף ג'וליאני (את סטנלי פישר הביאו, לא?) – הוא לא היה הופך את משטרת ישראל למה שהיא לא הייתה ולעולם לא תהיה. זה כמו חפירות הרכבת הקלה בת"א. זה כמו לבנות את המדינה מן היסוד.

וזה לא יצליח בעיקר בגלל אופיו של המיועד. אדם שחושב על עצמו שהוא הנבחר, חצי משיח, ממשיכם של הנביאים ומינימום יהודה המכבי ודוד בן-גוריון (דור רביעי), יכול אולי להיות מצביא צבאי דגול – מפקד משטרה זה סיפור שונה לגמרי. ולא, מר ארדן – מי שחשב ככה על עצמו לפני עשר שנים, לא החליף את עורו. הוא נולד עם זה וזה לא יורד בכביסה.

ואם במקרה, בדרך נס, זה איכשהו יצליח – תסמכו על בנימין נתניהו: הוא ללא ספק היה הראשון לזהות. כל הקרדיט יהיה שלו. ורק שלו (וממש לא אופתע אם יתברר שכך אכן היה). פרטים אצל כחלון.


3. בנימין נתניהו

ע"ע פסקה אחת למעלה. כי בסוף כל משפט שאנחנו אומרים על כולם, יושב יהודי זחוח עם שיער סגול וסיגר.

כל צבא השמים והכוכבים עובד סביבו ועבורו. נתניהו (צילום ארכיון: יולה זובריצקי)

 

 

[related-posts title="מדבר אל הקיר – מאמרים קודמים"]