[rating=4]

תראו מה אהבה עושה לבנאדם. בגיל 64, גיל שבו אנשים מתחילים לחשוב מה הם יעשו בפנסיה, שלמה בראבא התאהב באישה שצעירה ממנו ב-25 שנים, וכעבור שנה, בגיל 65, הוא חובק תינוקת חמודה העונה לשם שי. זהו שיאו של מהפך בחייו האישיים של השחקן והבדרן המצליח, שלא זנח את הקריירה, אבל שינה את סדר העדיפויות שלו בחיים.

זה הבראבא שאנחנו מקבלים במופע היחיד החדש שלו. בלי רעש וצילצולים, בלי זיקוקי דינור, בלי סוסים ואקורדיאונים ובלי רצון להצחיק בכל מחיר. אנחנו מקבלים בראבא אנושי, מופנם, עם מבט פנימה, מחובר לרגשות, מדבר מהלב ונוגע ללב, כמו למשל כשהוא מספר שמעולם לא זכה לחיבוק מאמא וכיצד החמיץ את הקשר עם אבא.

לא תקבלו כאן בראבא מוחצן, מופרע ותזזיתי. לא תקבלו בראבא בוטה ודרמטי, שרוצה לשנות את העולם. במופע צנוע ולא יומרני, שביים רוני ניניו, בראבא מוריד את המסכות ומתחבר לעצמו. הוא לוקח את הזמן ומגולל את סיפורו האישי, מרגע שבקע לאוויר העולם ועד שהגיע עד הלום, כאשר השואה ברקע והיא חלק מהסיפור. בראבא חולף  על פני נקודות מפתח בקריירה העשירה שלו,  שבה הרוויח הצלחה, פרסום וכסף, אבל הפסיד, למשל, את גידול הילדים שלו ("יום אחד הם הודיעו לי שהם מתחתנים") וגם הזוגיות הקודמת לא קיבלה את ההתייחסות הראויה לה – והתפרקה.

זה כבר לא בראבא המפוחד וההיסטרי, שעשה קריירה מהחרדות שהיו חלק בלתי נפרד ממנו. זה לא באראבא כועס ורדוף, אלא באראבא מפוייס, מרוכך, אופטימי, שמספר איך ויתר על הפחד והרוויח את האהבה, אולי הרוויח מחדש את עצמו. הן תמיד היו שם, האהבה, הרגישות והרכות, אבל עכשיו הגיע הזמן להוציא אותן לאור. והגיע הזמן להתפייס עם הוריו.

כדי שלא ייווצר רושם שמדובר באירוע שמאלצי ורגשני, יש במופע קטעים משעשעים, אפילו מצחיקים מאוד, בעיקר כשהוא מספר על המאכלים הטריפוליטנים שהתוודע אליהם לראשונה בחייו, במשפחת רעייתו. ויש רגעים מהורהרים, שבהם הוא פונה לקהל, לטעמי מעט מדי, ומשתף את הצופים במחשבותיו וברגשותיו.

והכי חשוב בראבא לא מנסה להיות מה שהוא לא. כנות, זה שם המשחק. הוא מתפשט מהמניירות שאפיינו אותו והעמידו אותו בשורה הראשונה של אמני ישראל, וניצב כמעט חשוף על הבמה. למה כמעט? כי הוא לא מדבר הרבה על האהבה עם בת הזוג החדשה והצעירה, לא מנדב פרטים על היחסים שלהם ולא מספק את סקרנותנו איך הסקס בגיל 65. נראה, לעיתים, שהחשיפה קשה לו והוא עדיין אינו בשל ללכת איתה עד הסוף.

הייתי מוותר על הקטע הקצר של יאצק, שבאמת מיותר והייתי גם עושה משהו עם התפאורה הדלה והסתמית, שאיננה מוסיפה למופע. קטעי הווידאו מחייו של השחקן מוסיפים קצב ועניין וזורקים אור על משפחתו ועל הרקע הלא פשוט ממנו צמח.

המופע של בראבא הוא הישג אמנותי לבדרן מצליח, שאינו פוחד לחשוף את הצדדים הכואבים והפחות נחמדים שלו. יחד עם זאת אני חייב להודות, שאינני מוכן לוותר על בראבא המרדן, הפרוע, הבוטה והבועט. אין לנו הרבה אמנים כאלה, ודווקא בימים אלה אנו זקוקים להם יותר מתמיד.