דומה שאם מחפשים את פסגת היופי הלירי הבארוקי, ניתן למצוא אותה באריות האהבה הידועות של "רינלדו": בכייה של אלמירנה "הבה אבכה"("Lascia ch'io pianga"); או הדואט של רינלדו וְאָלמִירֶנָה "בלהטו של מבט זה"; קריאתה של המכשפה אָרמידה "הו אכזר" ("Ah Crudele"); או קריאתו של המצביא היוצא לקרב "אאסור מלחמה" ("Vo' far guerra") – הן בבחינת עשרת הדיברות  של כל זמר אופרות.

אך האופרה עצמה, המתרחשת בראשית המאה ה-11 בירושלים הנצורה על ידי הצלבנים, טרחנית באורכה האינסופי, וצריך יותר מקורטוב של אומץ כדי להעלותה במלואה. מה גם שקולה העשיר בגוונים זוהרים של צ'צ'יליה ברטולי עדיין מתנגן בחיותו באוזני הצופים שברובם חובבי בארוק. לקהל שהגיע לאופרה נכון לכול ציפתה הפתעה בדמות משחקי קובייה וצבא של ילדים קטנים ומאולפים שבא תחת צבא הצלבנים הצר על ירושלים המוסלמית. הניסיון לעַקֵּר את  הדרמה מהעלילה התובעת אורך נשימה מופלג מהצופה המודרני היה ההיפך הגמור ממה שצריך בהעלאת אופרה זו. לשם מה היה זקוק המצביא רינלדו דווקא לסולם תכול וזך ולמדי גולם של סייר ב"צופים" כדי לטפס בהם על חומות העיר הנצורה לעבר שערי הגיהינום המוסלמי? גם כך שידרה דמותו עבת הכרס של המצביא רינלדו – גיחוך.

רגעי הדרמה הבודדים נרשמו כאשר הוסרו פאותיהן האדומות כדם של המכשפות, ואלה הפכו לדרקוניות שחורות קרחות ומאיימות. ודווקא את הסירנות הפכו למלאכיות זכות כדבש! הרי לכם!

ובכל זאת, מה היה יפה באופרה? שירתה היפה והבוטחת של זמרת המצו-סופרן מוניקה אוולין ליב בתפקיד המאהב/המצביא רינלדו בעל האצטומכה העגלגלת. מדובבת הייתה ארית האהבה של הסופרן הלן לוקוטה בתפקיד אלמירנה בכלוב הציפורים. דווקא לזמרת המצו-סופרן הלן לפלאן, בתפקיד המכשפה ארמידה, היה קול קטן בתחילה אך הוא התחמם בהמשך. על הכול התעלה נגן הצ'מבלו הווירטואוזי בתזמורת. ככלל התזמורת הייתה מצוינת – לו רק הייתה מסונכרנת עם השירה. אבל בביצוע זה אפילו ארבעת החצוצרנים ניגנו בזה אחר זה. 

ולמרות שרוב הקולות לא היו משכנעים דיים והבימוי היה משמים באיוולתו – יופייה של המוזיקה של הנדל והאריות המדובבות שלו ניצחו.

★★