בביצוע הסוויטות מלאות הברק וההומור שהלחין סטרווינסקי לתזמורת קטנה (מס' 1 ו-2) נפתח מסע ההתוודעות של הקהל הפילהרמוני הירושלמי עם המנצח הקולומביאני אנדרס אורוסקו-אסטרדה, שזו לו הופעתו הראשונה עם הפילהרמונית. תחת שרביטו אפשר היה ליהנות מהברק והחן בהם ניגנו כלי הנשיפה את תפקידיהם התובעניים. הסוויטות בוצעו בריתמיות קלילה,- אבל הליריות שדרה בכפיפה אחת עם הסרקאזם העוקצני של המלחין – לא השתקפה בביצוע זה. אולי משום שהמנצח מצא לנכון  להורות לנגני התזמורת על כל פרט – אפילו לאכוף את שרביטו היהיר בדרך שלא התירה לנגנים שום מרחב נשימה וחירות משל לא היו מוזיקאים בפני עצמם שיכולים לנגן גם בלעדיו.

בטישרט ומקטורן אפרורי יומיומי, כמעט של "פועל בניין", עלה הכנר דייויד גארט על הבמה כשכל דמותו משדרת פשטות וענווה ובעיקר את המסר "לחופש נולד". כשהוא מפנה את מבטו למנצח ולתזמורת כבש את לב הקהל במגע הבוטח שלו ובדרך היצירתית בה ביצע את הקונצ'רטו ברה מז'ור של צ'ייקובסקי. לפתע הפכה היצירה החבוטה למרתקת. בבנייה ברורה של פראזות ובהבלטה של ניגודי הקצב והמזג ביצירה – לא היה אף צליל שנשמע מקרי.

שכן, גארט לא היסס אף לרגע לגרוס בהאטות מופלגות שהיו חלק מהסגנון של המלחין והבליטו את קסם הדיאלוג של הכנר עם כלי הנשיפה. מאידך הפגין מי שהוכתר ככנר המהיר בעולם  וירטואוזיות שלא תיאמן וברק גם על הצלילים הגבוהים שעל הגשר. בנגינתו לא היה רגע אחד מת –  כל צליל קיבל עומק ומשמעות. כשהוא מפיק מהסטרדיבריוס שלו (שנבנה ב-1716 ע"י אלפרד בוש) ריבוא ריבואות גוונים של זוהר מיוחד השכיל ליצור עם הכלי מעין אינטימיות מיוחדת. דומה שלפתע הופך המלחין הרוסי לבעל עומק יהודי-חסידי. החירות שנטל לעצמו ומאידך היכולת הנדירה להתנתק מהקהל אפשרה לתלמידו של פרלמן לנגן כבעל תשובה. תחת אצבעותיו הפך הכינור למלך הכלים  ולפתע אחרי שיר מלא הבעה הגיח בסערה וירטואוזית שלא תיאמן הפרק המהיר החותם. כהדרן ניגן גארט בהפרדת קולות נהדרת פרק מתוך הסונטה השנייה של באך.

ואחרי המפגש עם אישיות מרתקת זו – מפגש שמעורר בך תשוקה לשמוע עוד ועוד בנגינתו –  הגיעה הסימפוניה השנייה במי מינור של רחמנינוב. אתגר כמעט בלתי אפשרי של שמירת מתח.  בעיקר כשהמנצח בחר מלכתחילה במקצב איטי מהמקובל. הצליל המצמרר בו התחילה התזמורת אדירת הממדים והליריות המדובבת בעיקר בנגינת הכינור היו מבטיחים בפתיחה. דהירת הקוזקים בפרק האלגרו לא הייתה חדה וקצבית דיה אלא קצת איטית וכבדה.  כלי הנשיפה הצטיינו בנגינתם והפרק האיטי הסתיים בתהייה עוצרת נשימה.  הניגוד בין העידון של פריטת הפעמונייה לעומק הצליל הרחב של כלי הקשת הנמוכים וכלי הנשיפה – היה מופלא. הדרך בה הובלט הנושא הראשי הקונטרפונקטי בכל קבוצות הכלים של התזמורת עד ש"התאדה" בפעמוניה – היה רב קסם. הקלרניתן התעלה על עצמו ביפי נגינתו והמתופף המשובח מסך חיים ופלפל לביצוע. אבל עד מהרה הפכה הנגינה לשיממון של אינסוף חזרות. היופי בנגינת הסולנים נטמע במכלול והפך למריחה. חוסר החמלה בה חבטה התזמורת האדירה בעצמה שוב ושוב על אזנו של הקהל היה מעייף. בעיקר עוררו נפלאות הסרבול של הרומנטיקה הגרנדיוזית כמיהה לכנות  והצניעות ששידרה דמותו של גארט – האדם והכנר.