★★★★★

אנה פרנק רצתה להיות סופרת מפורסמת. היא לא זכתה לכך בחייה. אנחנו זכינו ליומנים שלה שקיבלו עיבוד חדש של צמד היוצרים ההולנדים. ג'סיקה דורלאכר וליאון דה ווינטר. התוצאה היא "אנה", מחזה שמציג  את הסיפור של אנה פרנק מזווית קצת אחרת, לצד קטעים מהיומן שלא פורסמו עד היום.

קשה לי לשפוט או לדרג את ההצגה. כל מה שקשור לשואה גדול עלי. בלתי נתפס. הנושא טעון ומי אני שאשפוט את דמותה של אנה פרנק בהצגה זו או אחרת. מבחינתי כל הצגה על אנה פרנק היא הצגה טובה וראויה. גם במקרה זה, זו אינה ההצגה הכי טובה או הכי מרגשת שראיתי, אבל היא הצגה שחייבים לראות. בעיקר בני נוער. אבל לא רק.

"אנה" מתרחשת בדירת מיסתור באמסטרדם, שבה נדחסו אנה פרנק ובני משפחתה במשך שנתיים, בזמן הכיבוש הנאצי. על הבמה המסתובבת של הקאמרי נבנו שתי קומות צפופות, שבהן חיים עשרה אנשים, גברים ונשים, כולל אנה פרנק ואחותה.

התחושה של סיר לחץ אנושי, שבו חיים גיבורי ההצגה, עוברת לקהל ויוצרת אי נוחות מתוך הזדהות עם הדמויות, שחיות בצמצום ובלי טיפת פרטיות. אינני יודע אם זאת היתה כוונת המחברים והבמאי. מדובר בהצגה "צפופה" ואתה מחכה לאיזה סוף טוב ומשחרר, שלא יגיע. בהולנד הועלתה ההצגה על במה גדולה ומורכבת יותר, בקאמרי ניסו לחסוך ואלון אופיר ביים הצגה קומפקטית. לא מדובר בהצגה ממש ריאליסטית וטוב שכך. מדי פעם אנה יוצאת מהבית ומהדמות שלה – ונכנסת לדמותה של אנה פרנק המספרת.

השחקנית דנה מיינרט היא אנה פרנק נוגעת ללב. תמימה ואופטימית, מאמינה בטוב, חולמת על העתיד ואוהבת את החיים. והיא גם אנה חזקה ודעתנית, ומרדנית כמו כל נערה בגיל ההתבגרות. כמו ציפור כלואה שחתכו לה את הכנפיים, היא רוצה לעוף ולאהוב. זה מה שהיא אומרת במחזה וזו גם התחושה שקיבלתי. אבל היא נרמסת תחת החיה הנאצית וכל חלומותיה נרמסים איתה.

אציין גם את המשחק הטוב של שרה פון שוורצה, מוטי כץ ויגאל זקס. השחקנים כמעט נתקלים זה בזה בשעה שהם נעים בין החדרים הקטנים ובין שתי הקומות, מה שמצריך תזמון מדויק, שלא תמיד מאפשר ביטוי מלא ליכולות המשחק שלהם, כי הם עסוקים בלהיות במקום הנכון בזמן הנכון. לכן תפקידה של דנה מיינרט משמעותי ביותר כי עליה תעמוד או תיפול ההצגה. מיינרט מצליחה לשאת את ההצגה על כתפיה, למרות נפילות מתח פה ושם, שמקורן בטקסט הארוך ובבימוי שאינו שומר על מתח דרמטי.

הרגע הכי מרגש בהצגה הוא מונולוג הסיום של אוהד שחר, שמגלם את אוטו פרנק, אביה של אנה, היחידי ששרד מהמשפחה. המונולוג הזה, אני מודה, השאיר אותי עם עיניים דומעות. "אנה" בתיאטרון הקאמרי היא הצגה צנועה ורגישה, יש בה גם הומור, אבל בעיקר היא הצגה עצובה.