תחושה קיומית רציפה היא חוויה הכרחית לנו על מנת שנחיה את חיינו ונתפקד באופן סביר. בלא חוויה קיומית האדם מרגיש כאילו אינו קיים, כלא שייך לכלום, כאבוד במרחב. חוויה זמנית של שבירת הרצף הקיומי, שפוקדת אותנו מדי פעם, יוצרת אצלנו חרדה ובלבול, דיכאון ואימה, תחושת בדידות, ייאוש, פיזור עצמי, חוסר ממשות ועוד. אנו משקיעים הרבה […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
אחת מן הבעיות העמוקות ביותר שלנו היא, שאיננו מסוגלים לחוות את הרצף הקיומי שלנו ישירות מתוך גופנו שוקק החיים. העובדה שאנחנו קיימים ברצף היא עובדה שרירה וקיימת, אך האדם קולל בכך שהוא מנותק תודעתית מחוויית החיות שקיימת בו תדיר. כדי לפתור את המצב התודעתי של הנתק, השורר בין המודע שלנו, לבין הרצף הקיומי הפנימי, אנו מייצרים חוויה של רצף קיומי מלאכותי, חיצוני, עקיף.
חוויית הרצף הקיומי החיצוני, המחליפה את הרצף הקיומי הפנימי, מחייבת אותנו להיות אקטיביים ביצירת החוויה ואחראיים על שמירתה. סוג של "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", כנאמר על תפקיד האדם בגן העדן. עלינו לתחזק אותה תמיד, ומשמעות הדבר, להתלות דרך קבע, בגורמים חיצוניים לנו, ולעבוד אותם. לעומת האקטיביות של יצירת החוויה חיצונית ושמירתה, הרי שהחוויה הקיומית הפנימית נמצאת בתוכנו, וכל שעלינו לעשות זה ללמוד להירגע ולהאזין לה.
הצורך הבסיסי העמוק להשיג את תחושת הרצף הקיומי החלופי, גורמת לנו לפתח התנהגויות, שאמנם, הן מעניקות לנו את התחליף החיוני לנו כל-כך, אך הן בסופו של דבר פוגעניות. הצורך שלנו לחוות את עצמנו הוא כה עז עד כי אנו מוכנים להשקיע עוד ועוד במקומות הלא נכונים, להתמסר ולהתמכר לכך.
לדוגמה, אם אדם מאמין, שכאשר הוא מקבל לייקים מחברי הרשת החברתית שלו, משמע שהוא קיים, הוא ישקיע אנרגיה בכתיבת פוסטים מבריקים, ובאיסוף חברי רשת רבים. הוא ימשיך להשקיע ברשת החברתית גם כשהוא ער לכך שיש בפעולה זו השקעה אנרגטית רבה, שאינה נושאת פרי ממשי, והיא אינה מקדמת אותו בשום תחום מעשי, חוץ מאשר לתת לו הרגשה שהוא קיים בעולם. עם הזמן הוא יחווה שהוא אינו יכול לחדול מכך.
כדי שלא נאבד את חוויית הרצף הקיומי, הופכות ההתנהגויות המייצרות את חוויית הרצף, להיות להתנהגויות אוטומטיות, ממכרות ובלתי נשלטות, והקשרים הבינאישיים שלנו הופכים להיות קשרי תלות, שמאיימים עלינו תדיר שמא יתפרקו. ההיצמדות שלנו למה שמעניק לנו את חוויית הרצף הקיומי הופכת את הדבר לסוג של איבר מאברי גופנו. לדוגמה, אובדן הטלפון הנייד יכול להיות מורגש אצל רבים כאילו נתלש מגופם האיבר, שמחבר אותם לעולם, והם נזרקו לחלל ריק.
במאמר זה לא ארחיב את ההסבר מדוע לא מגיע לתודעתנו שדר פנימי של רצף קיומי, וגם לא אעסוק בהשפעת חוויית חוסר הרצף הקיומי על קשרינו הבינאישיים. מאמר זה יעסוק רק בדרכים בהם אנו מוצאים פיצוי לחוסר הרצף הקיומי התודעתי שלנו, באמצעות עיוותים של שדרי הגוף שלנו.
רעש קיומי
אחד הדברים שגורמים לנו לחוות את עצמנו ברצף הוא הצליל. שקט גמור יכול להשרות אצלנו חוויה שאנו נעלמים. פעמים אינספור אנו מטלפנים למישהו ומבקשים לדבר, רק כדי שלא נאבד את עצמנו תודעתית בתוך החלל השקט. אנו זקוקים לשמוע את עצמנו. אנו רוצים לשמוע את קולנו. להשמיע את מחשבותינו, לבטא את דעותינו, את רגשותינו. אנו פוגשים אנשים כדי שנרגיש את קיומנו שלנו.
מעבר לדיבור, אנו מסגלים לעצמנו רעשים קבועים כמו נשימה רעשנית. כמו טיניטוס (רחש קבוע באוזניים), כמו הליכה על עקבים נוקשים שמהדהדים באוזנינו את רעש הצעדים. תוך כדי עבודה פיזית אנו מהמהמים או שורקים שיר, הכול כדי שנחווה בתודעה שלנו שאנחנו קיימים.
רעשים נוספים שגורמים לנו להרגיש את קיומנו הם רעשי לעיסה. אנחנו אוהבים לאכול "דברים מרעישים", גזר, שקדים, מאפים פריכים. כמובן שאין רע במאכלים אלו, אך הצורך בהם בדרך כלל בא יותר בגלל הרעש שהם מקימים בראש, מאשר בגלל שזה הדבר שנכון לאכול מבחינת מרכיביו. הרעש שעולה מן האכילה מאפשר לנו לחוות את קיומנו. לא פעם אנו אוכלים רק כדי להרגיש שאנו קיימים. כמובן שגם הטעמים שהאוכל מעניק לנו, וגם המרקם שלו, מעניקים לנו חוויה קיומית. פעמים אנו ממלאים את הבטן, עד כדי כאב, כי הבטן מעניקה לנו חוויה קיומית ברורה. כשהיא מלאה עד אפס מקום, והיא סובלת ומלאת גזים, היא מהווה בשבילנו סמן קיומי, ולכן אנו בוחרים בסבל הפיזי. הוא עדיף מבחינתנו, על פני חוסר תחושה קיומית.
אנו נושאים על עצמנו אחריות עודפת, כדי להרגיש מודאגים. דאגה יוצרת כיווץ בכתפיים וסביב הלב. כיווצים וכבדות אלו נותנים לנו תחושה של רצף קיומי. תחושות של געגוע, מרירות, קורבנות, כעס תמידיים, כמו גם כאבי גוף מזכירים לנו את קיומנו. אנחות כאב ומצוקה הן תזכורת קיומית. חרדה גורמת לנו להרגיש את קיומנו באופן קיצוני. אל מול זה, ההתאהבות, היא אֶם כל החוויות המופלאות של התחושה הקיומית. אנו זורקים את עצמנו להרפתקאות רגשיות כדי לחוות את עצמנו.
כשאנו שותים אלכוהול, התחושה הקיומית נעשית ברורה. אנו מרגישים את עצמנו שונים מהרגיל, אנו סתורי חושים, ולכן קל לנו לחוות את קיומנו. מריבה, ויכוח, מכות פיזיות, עלבון, אכזבה, נותנים לנו תחושות קיומיות. מלחמה, מאיימת על קיומנו הממשי, והיא מעלה בעוצמה את התחושה הקיומית למודע. חלק מן הצורך של האדם להילחם, נובע מרצונו להרגיש את עצמו. גם הרצון לומר את המילה האחרונה בוויכוח, נובעת מן הפחד שיישאר חלל קיומי לא פתור.
הצורך להרגיש את הקיום הרציף שלנו הוא כל כך משמעותי עבורנו, עד שאנו מוכנים לשלם הרבה תשלומים גופניים על מנת שנחווה את קיומנו. מבלי דעת אנו גורמים לכך שחלקים בגרון ייחסמו, כדי שהנשימה תהיה רעשנית. שהאוזניים שלנו יתקלקלו, כדי שנשמע בתוכן רעש רציף. שהגוף יתכווץ בחזה על מנת שנרגיש מועקה קיומית קבועה. שהגוף ישדר רעב, למרות שהוא לא רעב, והוא יעמיס על עצמו קלוריות מיותרות רק כי הוא רוצה לחוות את רעשי וטעמי האכילה, ועוד. אנו מוכנים לקחת סיכונים, להעלות את האדרנלין, להיפצע, ללכת על סף תהום, רק כדי לחוות את קיומנו.
תחושות רוחניות וגופניות חיוביות
כשאנו לומדים ומתעשרים רוחנית, אנו חווים חוויה פנימית רבת עוצמה, אלא שאז חלקים אחרים שלנו משדרים לנו על קיומם. כאן אין לנו תחושה קיומית במובן הגופני, אלא זו תחושה של התרחבות שבאה מן הצורך של האינטלקט לצמוח או של הנשמה לקבל הדהוד.
רדיפה עודפת אחר תחושות חיוביות שבאות מן האינטלקט ומן הנשמה, עלולה לגרום לכך שנשכח מן הצורך בתחושת רצף קיומי ונפגע בגוף שלנו. בכוחנו להתלהב מיצירה, לדוגמה, ולשכוח לאכול, או לא להרגיש שאנו יושבים שעות באותה תנוחה, עד שהגוף דואב. היכולת לאזן בין האינטלקט הרגש והגוף, הם מפתח לחוויה קיומית רציפה מאוזנת.
חיבוק, עיסוי, ריקוד, יוגה, התעמלות, מאמץ גופני, הזעה, נותנים לנו תחושה קיומית מעצם הנעת השרירים זרימתם, מעצם החום שהם יוצרים, מגע העור, בעור של אדם אחר, ערעור ובניה של שיווי המשקל וכדומה. בעת שאנו נהנים מיחסי מין, אנו זוכים לתחושה קיומית רב רבדית. חוויות מסוג זה יכולות לגרום לנו לזהות מצב קיומי זורם פתוח ומופלא, ולחבר אותנו אל החיות שבנו.
להיפטר מהרגלים חיצוניים
להיפטר מן ההרגלים החיצוניים שנותנים לנו תחושה קיומית זה בהחלט קשה. ראשית עלינו לשבור אוטומטים בני עשרות שנים. מכיוון שהורגלנו שאלו נותנים לנו תחושה קיומית רציפה, בזכותה אנו שורדים לכאורה, המנגנון שלנו אינו ממהר לוותר עליהם. שנית, כחלופה, עלינו ללמוד לחוות את החוויה הקיומית הפנימית, שתתפוש את מקומן של כל ההתנהגויות המעוררות באופן מלאכותי את תחושת הרצף הקיומי.
החוויה הקיומית שמשודרת מבפנים מקורה בגוף רך, זורם, נטול חסימות, נושם היטב, ומדבר עם האדמה בשיח עדין של שווי משקל. חוויה קיומית זו דורשת מאתנו להשקיט את כל הרעשים החיצוניים, בהם אנו תלויים, ובמקביל לפתח הקשבה עדינה ועמוקה. עלינו ללמוד להרפות את הגוף כדי שיזרום בחופשיות וישדר את חיותו.
גוף נושם רחב ופתוח, משדר עוצמה, יציבות ושמחה. חוויות חיוביות שכאלו איננו רגילים להרגיש ולחוש. מפחיד אותנו לחוות את עצמנו חופשיים, זורמים ומאושרים. על פי תפישותינו העמוקות, חופש ואושר יביאו לאובדן שליטה, לכאוס, לאסון ומקורם בחטא. אנו מאמינים שאיננו ראויים להם. אנו מרגישים אשמים כשטוב לנו "יתר על המידה". כשאנו מרגישים חיות עמוקה, אהבה, שמחה, שפיעה פנימית, פתיחות, שמעניקים לנו תחושה קיומית מופלאה, אנו ממהרים לשוב ולהתכווץ כדי להוריד את מינוני החיות שלנו. להכיל את עצמנו ברצף קיומי חי שמח ומאושר – זו למידה לא פשוטה כלל!
האוזניים
לאוזניים תפקיד משמעותי בבניית חוויית הרצף הקיומי. כשאנו רוצים לעבור למצב בו האוזניים תשמענה את הקיום הפנימי הן צריכות ללמוד להקשיב למשהו אחר ממה שהן רגילות לשמוע. זו שמיעה שאינה של צלילים. זו שמיעה ששייכת יותר לחוש שיווי המשקל. האוזניים צריכות ללמוד להקשיב למערכת היחסים המעניינת שבין האדמה והעצמות שלנו. למערכת היחסים שבין איבר לאיבר בגופנו. היכולת שלנו להרפות את השרירים, הרצועות והגידים לאזן ביניהם היטב, לתת להם להיות התומכים ביציבה הנכונה של השלד, ולא המפריעים לה, תלויה בהקשבה פנימית של האוזניים שלנו. הקשבה פנימית אינה הקשבה צלילית, אלא זו הקשבה תחושתית תנועתית. ככל אנו פחות נשענים על החושים החיצוניים, ויותר על דקות החושים הפנימיים, כך אנו מאפשרים למסר הגופני לעלות אל המודע, ולהפוך להיות בתקשורת עם החוויה הרציפה של קיומנו.
אירי ישראלי-רושין