בסרט "המורה", אחד השמות הידועים ביותר בקולנוע הצ'כי המסחרי מעלה על המסך הרחב את אחד הנושאים החשובים ביותר בהיסטוריה של הרפובליקה הצ'כית. הבמאי יאן הז'בייק, שכתב וביים סרטים רבים, כמו הקומדיה הסאטירית האינטליגנטית המתרחשת על רקע השואה: "Divided We Fall" (מועמד לפרס האוסקר עבור סרט הזר הטוב בשנת 2000), או "ירח הדבש" אשר זכה בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קרלובי וארי בשנת 2013, מציג סרט מבוים למופת על נושא נתעב למדי. הריקבון המוסרי של המכונה הקומוניסטית המתבטא באמצעות מורה מושחתת, המשמשת בורג במערכת של לחץ וכוחניות. "המורה" היה מועמד לפרס הסרט הטוב לשנת 2016 בפסטיבל קרלובי וארי, וקטף את הפרס לשחקנית הטובה ביותר.

"המורה": סוזנה מוררי בתפקיד מבריק

אכן, המורה היא הציר המרכזי של הסרט כולו, ועלילה זו מבוססת על סיפור אמיתי (כמה מפתיע), כפי שנכתב על ידי פטר ירצ'ובסקי. מריה דראזדצ'ובה (תפקיד המגולם באופן מבריק על ידי סוזנה מוררי) היא המורה החדשה בבית ספר בפאתי ברטיסלבה. הדבר הראשון שהיא עושה כשהיא מגיעה זה לבקש מתלמידיה את שמם … ולנמק מה הוריהם עושים למחייתם.

לאחר מיון מדוקדק של שמות הורי התלמידים ומי יכול להיות שימושי עבורה, מריה יוצרת רשת המבוססת על טובות, שחיתות וסחיטה, וילדי ההורים המשתפים פעולה מקבלים ציונים טובים ביחס לאחרים. עם זאת, כאשר אחד ההורים, שעובד בשדה התעופה (צ'זונגור קסאי) מסרב ללכת בתלם ובתו סובלת מההשלכות, המורה מתחילה להעניש את אלו שלא הולכים 'בדרך הישר', כמו למשל אביו הגלמוד של אחד מתלמידיה (פטר בביאק).

הז'בייק יוצר שתי עלילות מקבילות בשתי תקופות זמן שונות. האחת מציגה כיצד התלמידים צריכים להתמודד עם התכסיסים של המורה על בסיס יום-יומי, כולל תחבולות שנושאות השלכות גם על משפחותיהם, וכן עלילה בה רואים את ההורים בפגישה עם המנהלת, ללא המורה, כדי לדון באירועים שהובילו ליחס הלא-מוסרי של דראזדצ'ובה.

מכאן ואילך, העריכה המקבילה יוצרת קשר בין הדמויות (אלו שמקבלים יחס לא הוגן על ידי המורה בפרט) לבין הצופים, מספקת את הפרטים הדרושים ומאפשרת לצפות בהתנהגות המורה ואת השפעותיה על הקורבנות. האופן שבו הסרט מבוים, איפשהו בין הקומדיה לדרמה, עם מנה בריאה של פדגוגיה תוך תמיכה רבה מאיכות המשחק, הופך את הסרט לחובה לאנשי מערכת החינוך.

"המורה" אמנם אינו מעורר אי נוחות, עמימות או פרובוקציה, אשר היו עשויים להביא יותר עומק לעלילה, אולם מביא למסך דמות על גבול הקריקטורה, וזה משעשע למדי ובנוי היטב. המסקנה החשובה כאן היא להבין כיצד ההיררכיות הגבוהות במגזר הפוליטי, במערכות קומיניסטיות למשל, פעלו כדי לטפלל את השכבות הנמוכות של החברה, ללא מוסר או חרטה, תוך עידוד הסטטוס קוו. אולם חשוב לציין, כי "המורה" גם מציג לנו את ההשלכות על  ההווה, שאנו עדיין נלחמים נגד מציאות השחיתות במערכות שונות, במקום לשים תופעה זו כחלק מעברנו.

XXXXX