הסיפור של "לה בוהם" ומימי הגוססת מרעב ושחפת נוגע ללב וסוחט דמעות. ההזדהות עם גורלה המר של מימי – כבר הפכה לריטואל. כמוהו כמו המיתוס של האמנים הרעבים בעליית הגג הפריזאית.

אסור לשכוח שאת המוזיקה הלחין גדול הרומנטיקנים – פוצ'יני, שהיה כה מכור לז'אנר האופרה עד שכבר כילד בן 12 הלך ברגל מלוקה לפיזה כדי לשמוע את אאידה.

ואולם בביצוע זה של הדרמה – עיקֵר הבמאי את כל ה"שיאים" הדרמטיים שבלטו בהעדרם: אין כפפות, אין שלג צורב מקור, אין רעב, ובעיקר אין ידיים מתחננות לכיסוי. הייתה במה אפלולית – מעצב התאורה פרנקו מארי התעלה על עצמו. פעלולי התאורה באו תחת החלפת חפצים: היינו במקום אש, במקום להבה רוטטת של נר ותחת גסיסה. לפעלולי התאורה היה אפוא תפקיד ראשי.

אמן התאורה הצטרף לאמן התפאורה קרלו סאלה, שהיטיב להציג בפני הקהל את עליית הגג ואת העוני המרוד שהשתקף גם בבגדי הגיבורים. התפאורה, שהבליטה את העוני בסגנון  הווריזמו, הייתה גם בסגנון ריאליסטי: הקהל הפך להיות שותף פעיל לתהליכי הבימוי ולכן פועלי הבמה החליפו את התפאורה בגלוי – יחד עם הקהל.  הם היטיבו לשחק את תפקידם גם כניצבים – למשל בבית הקפה, שנראה כאילו נגזר מגלויה מצוירת, עד שהגיע תורם לנוע. הבימוי של מנהל בית האופרה של וולוניה, סטפנו מצוניס די פראלפרה,Stefano Mazzonis di Pralafera, תרם לתחושה של סטטיות ושידר תחושת עליבות. היו בעיקר ציורים של בתים במקום בתים "ממש". אך היו גם אתנחתות שהעניקו לאופרה "פסק נשימה". כך, למשל, חביב היה משחק החרבות של הדיירים העניים, בפתח המערכה השלישית, כשאלו התחפשו לרוזנים.

הקצב האיטי מאד של המנצח המצוין פרנצ'סקו צ'ילופו התאים לליריות של האופרה. כך פירגן לזמרים והתזמורת מצדהּ לא כיסתה את שירתם. מקהלת האופרה הישראלית, תחת שרביטו של איתן שמייסר הייתה מצוינת בשירתה וגם בכישרון משחקם של הזמרים, וכך גם מקהלת הילדים "העפרוני".

 כל הזמרים היטיבו לשחק, ובכל זאת הייתה תחושה שהם מבצעים את תפקידם "מצוות אנשים מלומדה": הטנור אלכסיי דולגוב בתפקיד הראשי של המשורר רודולפו שר בליריות אבל  הרבה ללחוץ ושר בעיקר "על יד". מצוין היה הבס פבריצ'יו בג'י בתפקיד הפילוסוף קולין. נעה דנון בתפקיד התובעני של מימי – הרשימה בשירתה כל עוד לא העפילה לגבהים. כחולת שחפת אנושה שרה את תפקידה של מימי יותר בקול יבבה מאשר בשירה. מי שהצטיינה בניקיון שירתה ובכישרון משחקה הייתה הילה בג'יו בתפקיד מוזטה.

מי שהפתיע לטובה היה הטנור המשובח גיא מנהיים, ששר בניקיון מופתי ובקול מרשים שלל תפקידים קטנים. הוא היה מעולה בתפקיד אב הבית הזקן העשיר.

על הכול התעלה המנצח המשובח פרנצ'סקו צ'ילופו. גם ה"פתיחונת" הייתה יפה ומרשימה. תחת שרביטו ניגנו הכינורות לראשונה בניקיון מרשים ובלכידות. את המוטיב הריתמי ניגנו הטרומבונים והטובה בקצביות מדויקת. זו אפיינה גם את נגינתה של התזמורת בפתיחת המערכה השנייה. הריתמיות ה"שפיצית" – תרמה להגברת המתח באופרה.

המנצח הבליט את הניגודים בין הנבל לחליל וכלי הנשיפה הגבוהים, בין העליצות שבשירת כלי הנשיפה הבהירים לקדרות שירת הסולנים. הליווי של האריה בנבל היה מעודן ומלא קסם. כלי הנשיפה – בעיקר החליל — והפריטה של הפיציקטו על כלי המיתר העניקו ניגוד חריף לנושא הלירי של הכינורות.

במערכה האחרונה יש לפעמונים תפקיד סולני כשהם מבשרים על המוות הקרב: התזמורת הייתה נהדרת בליווי הסרקסטי המנוגד לליריות של השירה. כך העניקה תגבור דרמטי לעלילה. תחת שרביטו של פרנצ'סקו צ'ילופו ניגנו סוף סוף הכינורות בניקיון ולא כיסו את הסולנים בנגינתם.

גאון התזמור — פוצ'יני – מכין תמיד את האריה הקרובה בנגינת המוטיב בתזמורת. המנצח הבליט את הניגודים בין הנושאים של האופרה, אך העדרן של גסיסה איטית ודרמה גרם לכך שהעיניים נשארו יבשות