את הערב פתחה הפילהרמונית בביצוע קליל ומלא חן לסימפוניה ה"צבאית" של היידן (מס' 100 בסול מז'ור).  החלילנים ניגנו בליריות והאבובנים תרמו לאווירת הצהלה. המנצח מנפרד הונק הבליט את הניגודים בעוצמות שנעו בין מצו-פיאנו לפורטיסימו. הייתה בביצוע הרבה שמחה היידנית ונשמעה כמעט דהרת סוסים בנוסח סימפוניה "צבאית". חסרה מעט חגיגיות אך המנצח הבליט את הדגשים וה"שפיציות" של הנגינה המחודדת שתרמה לזרימה. התזמורת ניגנה בלכידות מרשימה.

יפה במיוחד היה הפרסטו משום שהתחיל מאפסי צליל ואחר כך ובבת אחת הפך להשתוללות של אקצ'לרנדו.  ההפסקות הפתאומיות וההקפדה על הקצב המנוקד תרמו לבניית המתח. מלאת הומור הייתה התהלוכה של תוף צבאי ענק, מצילתיים ומשולש בתוך האולם. כך הפך הקהל לשותף בתהלוכה וקורטוב מהגסות המחוספסת ה"צבאית" הועבר לצופים בביצוע זה.

מנואל ולזר – הבריטון השוויצרי –  גויס בדקה התשעים להחליף את מתיאס גרנה שחלה,  לביצוע "שירי מות ילדים" של מאהלר. בקול קטן ולא משוחרר ובעיקר קצת מאנפף שר את "השמש שוב זרחה" – השיר הפותח את מחזור השירים. המענה התזמורתי של כלי הנשיפה היה בצליל מלא חום – אבל אפילו הנבלנית כיסתה את הזמר. התזמורת לא ניגנה יחד עם הסולן  והייתה דרמה במענה התזמורתי יותר מאשר בשירה. לקולו של הסולן חסר עומק מרגש, והוא נקט בהפסקות פתאומיות. הוא שר במלודרמטיות מלאכותית במקום בדרמטיות כובשת. התזמורת והסולן לא היו מסונכרנים באותו סולם. הסולן שר ברבע טון גבוה יותר מהתזמורת. בשיר השני גבר האנפוף שלו וכן נטייתו למלודרמה כשהוסיף פסיקים וסימני שאלה. הפיאניסימו בתזמורת היה מצמרר אך כלי הנשיפה והכינורות לא היו מתואמים. האנפוף של ולזר בלע את ההברות בשיר השני, והתפנית הדרמטית הייתה רק בפיאנו הפתאומי. השיר השלישי המתאר את אהבתה של האם לבנה הגוסס התחיל באיטיות מופלגת שהייתה במקומה, אבל קצת הפריע שהתזמורת הייתה יותר אטית מהזמר. ולזר בלע הברות בשל הסגנון המאנפף של שירתו. בשיר הרביעי בו מתאר ריקרט את חרדתו "יש שחושב אני יצאו רק לטייל" : המבוא התזמורתי היה ריתמי וסוער – אך התזמורת כיסתה את הסולן. חסר נפח לנגינת הקרנות שלא ניגנו תמיד בניקיון. מה שצרם יותר מכל היו אי-הניקיונות שהיו משותפים לנגינת הקרן והסולן. את השיר החותם המתאר את הסערה והמוות – שר ולזר בליריות מדובבת כשסוף סוף התזמורת והסולן מנגנים ביחד.

פסגת הערב הייתה התזמור הסימפוני של המלחין הצ'כי תומאש אילה לאופרה "אלקטרה" מאת ריכרד שטראוס: בעיבוד זה הובלטו כל צדדיו הרבים של המלחין: החל מהדקדנטיות החלולה והמתקתקה של וינה ההבסבורגית וכלה בהשתוללות שיכרון קצב. עיצוב הדינמיקה של המנצח היה יפה — מפיאנו  מצמרר לדרמה סוערת. נגן הבס טובה – התעלה על עצמו. זה היה עיבוד ל"אלקטרה" בסגנון מערבון הוליוודי דרמטי קצבי סוחף. התזמורת ניגנה בניקיון מרשים. הפתיחה הייתה ריתמית ומחשמלת – הירידה לפיאנו פתאומי הייתה מופלאה. היה אפילו ולס וינאי. שמעו סוף סוף את הצ'לי והקונטרבס. האקצ'לרנדו היה סוער וסוחף והייתה הקפדה שבמקומה על המקצבים המנוקדים. לצד יגון נוקב שהביעו האבוב והכנר הראשי  היה דיאלוג לירי בין כלי הנשיפה ועיצוב דינמיקה מופלא. ומאידך שינויי הקצב הקנו תחושה של מפץ גדול.  הייתה זו פגישה מרתקת עם דמיונו העשיר של שטראוס.