מאחורי השם הטרחני עומד גוף מציל חיים. לא פחות מ- 10 אחוזים ממקרי האשפוז בישראל הם על רקע תעסוקתי. 60 אחוז מהעובדים לא מדווחים על מחלות על רקע תעסוקתי עקב חוסר מודעות, חשש מאיבוד מקום העבודה או חוסר אמון במערכת הפיצוי. זה עשוי להשתנות

מאת גדי שלסקי

קיבלתי מייל: "רשם למחלות תעסוקתיות" הוקם בישראל. "ביג דיל", אני שומע את עצמי אומר, את מי זה אמור לעניין? ביום חורף סגרירי גררתי את עצמי בחוסר חשק לכנס בנושא. סיכון גבוה למחלה תעסוקתית הסתמן. מאז ומתמיד גרסתי, שמניעה עדיפה על כל ריפוי. מסתבר שהגוף בעל השם הטרחני, שהוקם במשרד התמ"ת (בשיתוף משרד הבריאות, הנה אמרתי), יכול להציל חיים באופן שעבור מחלות רבות, רבות מדי, הוא היחידי המוכר לרפואה הקונבנציונלית: מניעה.

מניעה אולי לא תמיד קלה, אבל לאין ערוך יותר זולה. עצם המודעות לאפשרות להמנע ממחלה ע"י שינוי באורח החיים או המנעות מחשיפה משמעותית לגורם מחליא – כבר יוצרת אצלי שינוי באורח המחשבה, מחייבת אותי לבדוק את אופן התנהלותי ומצבי מול המטרות שאני מציב לעצמי. צורת מחשבה שמאפשרת לתכנן, לתת לעצמי דין וחשבון ולתקן.

קחו בריליום למשל

ה"רשם" יעשה אותו דבר, אבל ברמה הלאומית. קחו בריליום למשל. אם לא שמעתם עד היום את השם הזה, רוב הסיכויים שגם הרופא שלכם לא בדיוק זוכר. בשביל זה יש רופאים שזו ההתמחות שלהם, רופא המשפחה יאמר, "רופאים תעסוקתיים". אז בואו נראה. עד שנות ה- 30 נחשב בריליום ליסוד יציב ולא מזיק. בשנות הארבעים פורסמו מחקרים ראשונים על מחלת ריאות קשה בקרב עובדי יצור שנחשפו לבריליום וב-1949 נקבע באופן שרירותי סף מותר לחשיפה לבריליום. כתוצאה מכך, נעלמה כמעט תחלואת עובדים כתוצאה מחשיפה לבריליום בתעשיה, לפחות על פי הרישומים מאותה תקופה.

ב-1952 הוקם מוסד "רשם מקרי הבריליום". ב-75 התגלו 36 מקרי מחלת בריליום אצל עובדים שהתחילו לעבוד אחרי החלת התקן ב-49; התגלה שתחלואה קיימת גם כשהתקן בדרך כלל נשמר. מאז התגלו מקרי מחלת בריליום כרונית בקרב עובדים בתעשיית החומרה למחשבים, טכנאי שיניים ומקצועות אחרים. ב- 2006 נאסר יבוא סגסוגות בריליום לטכנאות שיניים.

בריליום הוא מקרה מבחן קלאסי לחומר שנחשב ליציב ולא מזיק, עד שמקרים חוזרים של חשיפה מאסיבית אליו בקווי יצור לנורות פלואורוסנט בשנות ה-40, חשיפה שאליה אי אפשר היה להתכחש, הציפו אל פני השטח את מידת רעילותו ופוטנציאל השפעתו. מטופלים רגישים יותר חלו לאחר שנחשפו לרמות זיהום נמוכות יותר, וייתכן שבמקרה שלהם די היה בהן כדי לעורר תחלואה.

לרשום את היסטוריית התחלואה

התברר שכדי לאפשר הערכה אמיתית של הסף המקסימלי המותר לחשיפה של כל חומר או אנרגיה אליהם אנו נחשפים, אין להסתמך רק על מחקרים אקדמיים, שמטבעם מוגבלים בזמן, תחום וטווח התייחסות, מיקום גאוגרפי או גודל קבוצת מדגם. כחברה השואפת להגן על בריאות ואיכות החיים של חבריה אנו חייבים לרשום את היסטוריית התחלואה ולעצב את התנהלותינו מולה. עד היום זה לא ממש קרה.

על פי הנתונים שהוצגו בכנס, לא פחות מ- 10% ממקרי האשפוז בישראל הם על רקע תעסוקתי וכ- 16% מהביקורים במרפאות קופ"ח. 60% מהעובדים לא מדווחים על מחלות על רקע תעסוקתי עקב חוסר מודעות, חשש מאיבוד מקום העבודה או חוסר אמון במערכת הפיצוי. חולים שחלו, אחרי שעבדו שנים רבות במקומות בהם נחשפו לגורמי תחלואה קשים ומוכרים, לא פוצו עקב מיעוט נתונים לגבי הקשר בין הרעלנים אליהם נחשפו לבין האיבר בו הם חלו.

עד היום היו חייבות בדיווח רק מחלות מקצועיות הרשומות ברשימות המצומצמות של המוסד לביטוח לאומי ומנהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית, רשימות שהוכנו בתקופת המנדט ועודכנו לפני יותר מ-30 שנה. עד להקמת הרשם לא היה בנמצא בסיס נתונים מרכזי אחד וגוף אחראי שיאסוף, ינתח, יפיץ ויפרש את נתוני התחלואה התעסוקתית ויפעל בתחום המניעה.

הרשם למחלות תעסוקתיות ידאג לאיסוף דיווחי תחלואה גם מהרופאים התעסוקתיים (ומינהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית במשרד התמ"ת) וגם מהביטוח הלאומי. תורחב באופן משמעותי חובת הדיווח (בשלב ראשון על רופאים תעסוקתיים) וכל מקרה של מטופל שעולה חשד שחלה על רקע נוכחותו במקום העבודה ידווח. המידע העדכני יהיה נגיש לציבור הרחב, לרופאים ולמקבלי ההחלטות.

מניעה אפקטיבית יותר

התרשמתי שהיוזמה הברוכה להקמת הרשם תאפשר להרחיב ולהעמיק את בסיס הידע על גורמי סיכון, אופני תחלואה וספי חשיפה, דבר שיאפשר מניעה אפקטיבית הרבה יותר באמצעות תקינה מתאימה, הסברה ובקרה, ואיבחון מוקדם ואמין יותר.

בסופו של דבר מדובר פה באספקט אחד, חשוב במיוחד, של רפואה מושכלת יותר, רפואה סביבתית מונעת, שמתיחסת לכל גורם אליו אנו נחשפים, בבית, ברחוב, או עקב טיפול רפואי. כדי לאפשר רמה של איסוף וניתוח מידע, שתאפשר לקחת בחשבון את רמת הרגישות השונה של כל נחשף, ואת הנטייה הגנטית השונה בקרב כל פרט באוכלוסיה לתחלואה מסוימת, יתכן שבסופו של דבר איסוף מידע אפקטיבי, מאסיבי, יצטרך להעשות בכל ביקור שלנו אצל רופא(ת) המשפחה.