האופרה  מתרחשת  ב-שמונה עשרה תמונות – הבמה הייתה ב- present progressive – בהליכה מתמשכת, ומה  בין שוטר על אופניים לבין כומר וישבן לבן,: האופרה הישראלית מעלה את "גבר מת מהלך" מאת ג'ייק הייגי לליברית של טרנס מקנלי. בימוי: תומר זבולון; תפאורה – קית' ברומלי; תלבושות – ג'ואנה שמינק; תאורה- דון דרונוצר; מדריך קרבות – ברק גונן.

בהשתתפות מקהלת האופרה הישראלית בניצוח איתן שמייסר ומקהלת "העפרוני" הצעירה בניצוח ביאטריס בר; המשכן לאמנויות הבמה, 11.12.2019

למרות דלות המוזיקה, – הבימוי והאפקטים על הבמה תרמו לדרמה. ועדיין – הביצוע היה סטטי, טרחני, – ואפילו חשיפת הישבן הלבן של הנידון להורג –  לא הצליחה לתרום לחיות הביצוע.

עיקר עצמתה של האופרה "גבר מת מהלך" היא לאו דווקא במוזיקה החלולה שכתב ג'ייק הייגי – אלא יותר בדרמה המתקיימת על הבמה. האופרה מתרחשת ב-בשמונה עשרה תמונות ומתקיימת בהליכה מתמדת של הסוהרים, – ובסוף האופרה גם של האסירים והנידונים למוות.  האסירים ישבו בכלובי מתכת שהזכירו קצת גן חיות. הם הרעידו את הכלובים בניסיון להשתחרר מהם.

החמלה הנוצרית גורמת לנזירה הלן לחפש פן של אור בדמותו האפלה של הרוצח ולנסות להעניק לו מתת חסד של מחילה. המוזיקה לא עומדת בפני עצמה ואפילו הורסת את המתח לפעמים. ולכן נדרש במאי גאוני כדי להפיק קורטוב של מתח ועניין מהביצוע. אלא שהפעם הפריע העדרו של בימוי לאופרה.

הניצוח של פטריק סמרז (Patrick Summers) היה יבש ודידקטי, אבל תחת שרביטו ניגנה התזמורת  בלכידות, ובעיקר בניקיון מופתי. למרות שחברו של המלחין הוא זה שניצח על הביצוע – הוא לא היה חי דיו. התזמורת הסימפונית ראשון לציון – בעיקר כלי הנשיפה – ניגנה בלכידות, – ובניקיון מרשים.  האופרה נפתחת בשיר ילדים נוסח גרשווין. קטעי הג'ז  היו מאד קליטים.

בראשית האופרה צופה הקהל ברצח זוג אוהבים כאשר את הנערה אונס הרוצח.  רואים את הרצח בהתחלה ואת האונס של הבחורה מזוג האוהבים.

 באופרה מתואר יחסה של הנזירה (הלן פרז'אן) להוצאה להורג של רוצח. מאיה לחיאני גילמה את תפקיד הנזירה הלן בקול מצו עשיר ובדרמטיות שנעה מליריות וחמלה על הנידון למוות ועד זעקה של השתתפות בצער. גם הסופרן נור דרוויש גילמה את תפקיד הנזירה ליליאן בכישרון רב. לבריטון מייקל מייז בתפקיד הרוצח היה קול גדול.  לכומר – מייקל ברייסגירדל  – היה טנור לירי, והוא הרשים במשחקו החינני ובשירתו.

הבמה נעה – היה שביל שנע עם מנהל הכלא ותהלוכת הסוהרים.  הכוריאוגרפיה העבירה את מסר האימה של נידוני המוות – ניתן היה לחוש באימת מוות אצל האסירים – ברגע שראו אישה – את מאיה לחיאני. הבמאי הבליט את אכזריותם של הסוהרים שהכו על כלובי המתכת. הליווי היה חי.  הכתוביות והמוזיקה תרמו להעצמת האימה.  המקהלה הייתה מצוינת גם בקטעי הג'ז בפתיחה וגם בליווי הנידונים למוות.

הפתיחה הייתה מאד לירית ונגינת התזמורת הייתה צפופה ודרמטית אבל המוזיקה הייתה חלולה. ונעה סביב טונים שלמים. החלקים של גרשווין היו קליטים; לעומת זאת – החלקים של הייגי פחות. לא הייתה התרחשות במוזיקה למעט הפתיחה שהזכירה כאמור מויזיקל של גרשווין. בהמשך- הלחין ג'ייק הייגי מוזיקה סטטית. התזמורת ניגנה מוזיקה ללא הרמוניה – מוזיקה שלא יכלה לעמוד בפני עצמה, – אם כי היא  הייתה מתואמת עם השירה.

המוזיקה פגמה בבניית מתח, והעדר הבימוי  הפריע למהלך העלילה ויצר אופרה משמימה. מצוין היה הבס ולדימיר בראון בתפקיד מפקד בית הכלא. זמרת המצו שי בלוך – אמהּ של הנערה שנרצחה – הייתה כובשת בשירתה. טלי קצף גילמה את תפקיד הנזירה רוז, חברתה של מאיה לחיאני/ הנזירה הלן, בכישרון משחק דרמטי ובשירה זורמת.  הבריטון עודד רייך בתפקיד אביה של הנרצחת היה מרשים בשירתו.

את תפקיד אמו של הנידון גילמה בכישרון רב זמרת המצו מריה זיפצ'אק. ניכר בשירתה ומשחקה שהיא רועדת לגורל בנה.

היה זה ניסיון נועז של האופרה הישראלית להעלות יצירה מודרנית שהייתה בגדר תעלומה  מבחינה מוזיקלית, ומשמימה  מבחינה הבימוי.