הסרט "ג'ירפה" מתרחש בלנינגרד בחורף 1945 – וזהו אינו סרט מלחמה, כי אם סיפור המצולם לכאורה בעורף התומך, או לסירוגין מיד אחרי המלחמה. מה שעוד יוצא דופן, שהבמאי קנטמיר בלגוב, בן ה-28, מתמקד יותר בנשים מאשר בגברים. בדיוק כמו בסרט "נשים קטנות", שמתרחש במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, גם כאן מחלחל המחסור באוכל, ובאופן חיוני יותר בסרט זה: השפיות.

איה (ויקטוריה מירושניצ'נקו) היא אחות במקצועה, וגבוהה יותר מכל הסובבים אותה – כולל הגברים – וחיוורת באופן טבעי. אפילו הגבות והריסים שלה לבן-בלונדיני. היא מטפלת בגברים שנפצעו במלחמה, אך יש לה פציעה משלה, תסמונת פוסט-טראומטית דמוית אפילפסיה, הנובעת מתפקידה כמתפעלת תותחים נגד מטוסים. לפעמים איה פשוט… מתנתקת. גופה ממשיך לתפקד, אך מוחה הולך למקום אחר. באחריותה ילד קטנטן ומתוק בשם פאשקה (טימופיי גלזקוב), ושניהם גרים בבניין סואן עם אנשים מורעבים, כולל גבר מבוגר הלהוט לחברותה (היא הודפת אותו).

זמן קצר לאחר שהבמאי מבסס את קווי המתאר של חייה, חברתה לחיל התותחנים של איה – מאשה (וסיליסה פרליגינה, שחקנית חסרת ניסיון, כמו מירושניצ'נקו) חוזרת מהחזית לאסוף את בנה. מאשה בעלת שיער-ערמוני, קומפקטית ביחס לאיה המתנשאת, מגלה שהעולם שהותירה אחריה השתנה באופן בלתי הפיך. במקום לעשות מהומה, היא מתגלגלת הלאה, אבל היא בעצם רוקמת תוכנית…

למאשה חיוך של מונה ליזה, שמקשה לדעת אם היא מאושרת, מעמידה פנים שהיא שמחה, או שאולי היא סוציופתית. לאחר שפרקה את חפציה והתמקמה, היא מביעה דחף לצאת לרקוד. כאשר הנשים מוצאות את אולם הריקודים סגור, הן מתחברות לשני גברים צעירים, אם כי הדברים לא מסתדרים כראוי. למרות שהיא חסרה הכשרה רפואית, מאשה מקבלת עבודה בבית חולים כמלווה. היא ואיה מדווחות לניקולאי (השחקן הנהדר אנדריי ביקוב) – אלמן מעשי שמבלה זמן רב בטיפול בחולים. גם הוא מוסר למאשה חדשות רעות – בעיקר כדי לאשר את מה שהיא כבר יודעת. המצב הנוח של הנשים מסתבך בגלל הופעתו המחודשת של סשה (איגור שירוקוב), אחד הצעירים מהלילה בעיירה. לאחר שנתקל במאשה בבית החולים בעת ביקור עם אמו הנדבנית, הוא מופיע בדלתן. איה מתעצבנת, אך מאשה נותנת לו להיכנס לחייהן, אולי מכיוון שהיא פשוט מעריכה את מוצרי האוכל הטריים שהוא מביא איתו. פרגמטית בדיוק כמו הרופא, מאשה גם קובעת הסדר לא חוקי עם ניקולאי, כדי ליצור מחדש משהו שאיבדה.

למרות ש-"ג'ירפה" הוא סרט שאינו צפוי, הצופה בוודאי קולט מהתחלה שדברים מסוימים לא ייגמרו טוב, לא מעט בגלל אי-הנוחות של איה סביב גברים, המרמזת שהיא חסרת ניסיון, לא מעוניינת או שילוב כלשהו של השניים. בלגוב, שלקח השראה מספרה של זוכת פרס נובל, סבטלנה אלכסייביץ', משנת 1985: "הפנים הלא נשיות של המלחמה: היסטוריה בעל-פה של נשים במלחמת העולם השנייה", אינו מבהיר זאת במפורש, אך מתברר כי שתי הנשים סובלות מתפקידן הצבאי – הפרעה פוסט-טראומטית. יתכן שהיו להן בעיות לפני המלחמה, אבל עכשיו הבעיות עומדות להפוך לפתולוגיות, וזה לא הזמן או המקום שבו הטיפול נגיש (יתכן שכלל לא היו מודעים לקיומו), ולכן הן נאחזות זו בזו בדרכים שיכולות להזיק יותר מאשר להביא תועלת.

"ג'ירפה" מצולם ואווירתו מעוצבת על ידי הסינמטוגרפית קסניה סרדה, בת ה-24 בלבד, שמשתמשת בצבע כמכשיר עלילתי. למרות שסצינות רבות מתרחשות בלילה או לאור נרות – אדומים, ירוקים וכתומים עזים, הם מוסיפים יופי למה שהוא, בעצם, סיפור די עגום. בהצהרתו של הבמאי, מסביר בלגוב: "כשהתחלתי ללמוד יומנים של אנשים שחיו באותה תקופה, למדתי שלמרות כל התלאות וההרס, הם היו מוקפים בצבעים עזים מדי יום".

הצבע נוסק בחשיבותו כאשר מאשה צובעת את הדירה בירוק, ושואלת שמלה ירוקה בכדי להרשים נדנבנים פוטנציאליים – ואילו איה לובשת סוודר ירוק ברוב הסצינות. הצבע מייצג את פוטנציאל ההתחדשות בחייהם המרוסקים של הנשים, אבל בלגוב (זוכה פרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן), מביא סגנון ריאליסטי כדי להציע שסוף טוב כמו באגדות – אינו סביר לאף אחת מהדמויות. אך טרגדיה בסגנון הרומן הרוסי – אינה ערובה בסרט זה, יש הרבה הפתעות. אם סגנון הסרט "ג'ירפה" מאיים להציף את התוכן, בלגוב דואג בכל פינה, שהתוכן ינצח גם את המדיום הויזואלי.