האם האל אכן מת, כפי שטוען ניטשה? הנוכחות של האל בחיינו מתחילה להעסיק אותנו עם סיום בניית המשכן, ובכל דור היא לובשת ופושטת צורה 

מאת משה לוי

ניטשה מת, האלוהים חי. כך, מספרים הציניקנים, כתוב על מצבתו של האיש שהכריז בטרם עת על מות האלוהים.

השמועות על מות האל בתחילת המאה ה-20 היו מוקדמות מדי, מסתבר. אלהים חזר, ובגדול.

ספר שמות מסתיים בהשראת שכינה במשכן, הענן מכסה את האוהל. משה, מבקש להיכנס אל הערפל, אך מצטווה להישאר בחוץ. מדוע?

אולי כי אדם ואלהים לא יכולים להיות במקום אחד, זהו מתח תמידי ששורר בין האדם והאל. תמיד האחד שואל את השני ׳איכה׳? לאן נעלמת? משה ייכנס רק לאחר שהענן יסתלק, כאשר האוהל פנוי. את קולו של האלוהים ישמע משה מחוץ לפתח, ואת קולו של משה ישמע האל רק כשיעלה מעל האוהל. כך מתארים חכמים את יחסי החיפוש אחר הטוב, היפה. השיח והחיכוך נוצרים במקום הזה, שבו לא שורים משה והאל באותו מקום. שם הם משוחחים ושם גם חולקים ומתחבטים, שם נבנית האהבה ביניהם, וגם השנאה.

יש כאלה שמנסים להשתחרר לגמרי מהלפיתה של האלוהות ולחלן את הכול. יש אחרים שמנסים להשליך את הכול דווקא על האלוהים ועל דובריו, ויש כאלה שאדישים לחלל הפנוי שנוצר ומעדיפים להתרכז בחיים המוכרים והבטוחים.

כל אלה  יחיו חיים ללא דרמה פנימית, ללא לבטים, חיים שהמאבקים שלהם מנסים לבטל, את האלוהים או את העצמי, חיים המתנהלים בשוליים ולא במרכז. גאולת האדם טמונה בבירור שבצומת  ההכרעות, במרכז, בלבטים, בשיחה, בהפסד הזמני או בניצחון הלא פחות זמני. שם, בדרך, מצוי הפתרון, ולא בהכרעה הסופית.

למדנו שאלוהים נמצא בערפל וכי שתיקתו היא עוצמתו

היינו זקוקים להיפרדות מאלוהים בעת החדשה כדי לחזור אליו, הפעם פחות ילדותיים. למדנו שאלוהים נמצא בערפל וכי שתיקתו היא עוצמתו. גילינו שיש יותר בציפייה לגילוי שכינה מאשר בגילויה על ידי ניסים. למדנו לאחוז בשתי ידינו במה ששלנו, לכבד את שתי הידיים העליונות של גזירת שמיים, ולנהל את השיח ברווח שנוצר  באמצע. איננו מנסים להתפרץ אל הערפל, ואם ננסה יפצעו אותנו השומרים, כשירו של שולי רנד "ערפל".