בזמן שאנו הכי זקוקים לחיבוקים, אומרים לנו לשמור מרחק. לא לחיצת יד, לא חיבוק וכבר גם לא להתראות ולהתרועע. פתאום נולדה לנו מציאות חדשה, כזו שמאפשרת התכנסות, אבל רק כשהיא במרחב דיגיטלי, דרך משבצות של דמויות, באות והולכות, נקטעות ושבות, קופאות ומפשירות.

הסיטואציה המוזרה החדשה, מהווה השראה לאמנים לבטא את חווייתם האישית מהבידוד החברתי הכפוי. משיטוט ברחבי האינסטגרם, אני מגלה כי הביטוי היצירתי הנפוץ ביותר הוא למסכה והשלכותיה. אחרים עוסקים בנייר הטואלט ומעטים עוסקים בתקשורת הבין אישית החדשה – אפליקציית הזום.

זוג ציורים מסקרן של האמנית לאה דולינסקי, העוסקים בחוויה הבלתי אנושית של תקשורת מקרטעת מול מסך, הוביל אותי למפגש עם עבודותיה האחרות, שכמה מפתיע, כולן עוסקות בקשר הפיזי בין בני האדם. הציורים פורסמו בתערוכה הוירטואלית של האוצרת חניתה אליצור ZOOM-IN ZOOM-OUT .

לאה דולינסקי, ארכטיקטית בעברה, היא פסלת וציירת. "בעבודותיי ככלל, יש התייחסות משמעותית לקרבה, למגע אנושית ישירה, לחיבוק ולקשר" מסבירה דולינסקי. "ההתנתקות, הריחוק החברתי וחוסר המגע האנושי, יוצרים שגרת חיים חדשה ומנוכרת. שני הציורים הראשונים בסדרה שציירתי בהסגר הביתי, נקראים "זום אין" ו"זום אאוט", והם מקפלים בתוכם שאלות קיומיות. אנחנו נעזרים בתמיכת הקהילה בדרך כלל. תמיכה זו לא יכולה להתקיים דרך אפליקציות אינטרנטיות, יעילות ככל שיהיו. התחושה היא שהקרקע נשמטת מתחת לרגלינו. היציאה מהמשבר הנוכחי תפגוש קהילה שונה, מודאגת ומסויגת שספק רב אם תצליח לתמוך בנו". הציורים נוצרו בראייה דומה לעבודה "התקהלות" המתארת את האדם, ההתרחשויות סביבו, הקונפליקטים שהוא מעורר עם עצמו ועם החולקים איתו את עולמו. על פי דולינסקי "ה"קיים הפנימי" הוא העיקר בהשקפתי, והוא מתגלה כשמקלפים את ה"עטיפה החיצונית". גם בפסלונים הקטנים, ניכרת הנגיעה בשכבות עומק שונות כחלק מכוונתי להתמקד בקיים הפנימי, בנפשו של האדם".

סדרת פסלי הטנגו עוסקות בחגיגה חברתית רבת צלילים תנועה חושניות וצבע של זוגות רקדנים, המאפיינת את בואנוס איירס, משם עלתה דולינסקי לישראל. פסלי ה"Tango" הוצגו בשנת 2007 בבית מאירוב  בחולון.

לאה דולינסקי, ילידת 1942, עלתה לישראל ב-1963. אדריכלית בוגרת הטכניון שעבדה שנים רבות בתחום זה. לאחר פרישתה, התמחתה בפיסול קרמי. יוצרת ומלמדת בסטודיו שלה בגבעתיים. הציגה בתערוכות רבות בארץ ובעולם.