את האמן חנן שפיר הכרתי בטוקיו. זה היה במהלך המסע המחקרי שלי בעקבות ואן גוך ביפן בשנת 2006. כמה הופתעתי לשמוע קולות בעברית בארוחת הבוקר בבית הארחה בכנסייה של בית שלום. שמחתי להכיר את חנן ואת חני רעייתו שהיו בטיול בארץ השמש העולה.

מאז – הגורל, ההרצאות שלי על ואן גוך, תערוכה ציורים יפנית שאצרתי בשגרירות יפן, תערוכות צילום בירושלים, תערוכות צילום של חנן וסתם סרטי קולנוע בסינמטק ירושלים מפגישים בינינו … בשבוע שחלף פגשתי את חנן בתערוכת הצילומים שלו "טבע נשי" שאצרה גלית צימבליסט בגלריה מגוונים אלון מרכז לאמנות ותרבות  ברמת השרון.

 

 

 

ואכן הצילום הזה טורד, ומעורר מחשבה על נשיות, על מיגדר על נשים כבובות, ועל בובות שהופכות לחפץ פולחן קדוש שטמונים בו ערכים חברתיים. כיצד נשים צריכות להיראות וכיצד נשים צריכות להתנהג. אולי משהו כמו "תהיי יפה ותשתקי…". וגם מעלה את האסוציאציות לשם הסרט RUN LOLA RUN.

גלגולה של תמונה: מסעות ריאליים ווירטואליים בין באהיה, קיוטו ורמת השרון

 

בראותו את הדמיון בין השתיים, חנן ביקש ממריה ללבוש שמלה לבנה ולעמוד מול המצלמה שלו כשברקע תמונת האשה שמריה דומה לה. כ-40 שנה אחרי האירוע הזה שהוליד את הצילום "מריה מבאהיה" , בסוף 2018 הגיעה מקיוטו לישראל שירה האחיינית של חנן והתארחה בביתו שברמת השרון, שעל אחד מקירותיו תלוי הצילום של מריה מבאהיה.  מיד עמד חנן על הדמיון בינה לבין הצילום, וביקש מנה ללבוש שמלה לבנה, וצילם אותה על רקע מריה מבאהיה. סרטון הוידיאו על גלגוליו של הצילום קיבל את פרס מפעל הפיס לסרטונים בימי קורונה.  

הפרחים של חנן  

מסתבר שייצוג של פרחים בזום-אין היסטרי מזכירה בדרך כלל מורפולוגיה של האיברים האינטימיים של האשה.

צילומי הפרחים בתקריב של חנן שפיר בחלקם מתכתבים עם הציור הרומנטי, ומזכירים בסערה הנשגבת שבהם את דלקרואה ואת דויד קספר פרידריך. במקביל הם מעלים בזכרון את הניחוח האירוטי הנשי של ציורי האירוסים של ג'ורג'יה אוקיף, כמו גם את הצילומים אפופי האסוציאציות המיניות של רוברט מייפלת'ורפ שבצילומים שלו מרחיב את מנעד האסוציאציות האירוטיות גם לפאלוסים, ולייצוגים של אברי זכרות.

 

צילומי הפרחים של חנן שפיר, שלפעמים נראים כמו ציור,  מוסיפים מימדים נוספים של עומק לדימוי.  לפעמים העין שלו נמשכת גם לקמילה, דהיה ונבילה של הפרח אשר מסמלים גם מוות. במונחים של האסתטיקה היפנית זהו "ואבי סאבי" במיטבו. דרך הצילומים מציע חנן התבוננות מדיטטיבית על שבריריות וחלופיות החיים.

גלית צימבליסט האוצרת על התערוכה "טבע נשי" 

חנן שפיר צלם עטור שבחים, הציג בתערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד רבות, בוחר להציג בתערוכה זו שתי סדרות צילומים המעורבות אחת בשנייה, בכך מטעינות זו את זו בפרשנות נוספת. המשותף לשתיהן הוא נושא שמרתק אותו, הדיוקן האנושי הנשי.

בסדרה הראשונה צילומי דיוקן בצבע ובשחור לבן של נשים בגילאים שונים במצבים מגוונים. חלקן במבט פרונטלי מתריס אל העדשה ולחלקן האחר מתייחס הצלם במבט מציץ, חוקר, קורץ בשובבות.

בסדרת הצילומים השנייה, נגלים לנו צילומי תקריב בשחור לבן של גזעי עצים ואלמנטים נוספים מן הטבע. הייחוד שבהם נקודת מבטו של חנן שמתייחסת אליהם "כטבע נשי", בכל אחד מן הצילומים מסתתרת דמות המביעה את עצמה דרך הדימוי המונצח בה.

המשותף לשתי הסדרות היא נקודת ההתייחסות המעניינת של הצלם, שבוחר בצילומי דמויות ודימויים נשיים, בהם הוא מנסה לגלות לנו את הסיפור הנסתר של כל אחת מהן, שתי הסדרות משתרעות לאורך שנים רבות ומנכיחות את סקרנותו "ועיסוקו הארכאולוגי" של הצלם בנבכי נפש האדם.

במילותיו של חנן: "עבורי הטבע הוא מקור לדימויים נשיים חושניים, המסמלים את התשוקה לחיים ואת
התשוקה בחיים. כצלם אני מחפש את החושניות בכל מקום אפשרי, גם בטבע."

חלל אפלולי ואווירת פילם נואר שמעניקה מימד של מיסתורין ודרמה לתערוכה

התפיסה המודרנית שהתפתחה במאה העשרים לגבי החללים האידיאליים לתערוכות אמנות היא "הקוביה הלבנה". חלל מרובע ונייטרלי, חף מכל רמיזה או רעשים או נסיונות להשפעה פסיכולוגית של המרחב שעלולים לגזול את תשומת הלב מן היצירות עצמן.

בניגוד לחללי הסלון העמוסים שאיפיינו את מרחבי התצוגה בתערוכות המאה התשע עשרה או בחדרי הפלאות שהיו הניצנים שמהם התפתחו המוזאונים, הקוביה הלבנה הפכה לחלל אידיאלי שבה אמורה להיות מוצגת ונצפית האמנות המודרנית באפס הפרעות סביבתיות.  קירות הגלריה צבועים בלבן, הרצפה פשוטה מעץ או בטון, והתאורה והמיזוג מוסתרים מעין הצופה ונחבאים בתקרה.

לעומת תפיסה זו, בולט בדרמטיות שלו החלל שבה מוצגת התערוכה "טבע נשי". צבעי הקירות מן הכניסה מהרחוב בולטים בגוונים של אפור כהה כמעט שחור, והטקסטורה של הקיר היא גסה ומחוספסת. עמודי התמך בצבע צהוב עז זוהרים במעבר האפלולי וזורקים קרני אור על החלל ועל היצירות.   על קיר אחר בגווני קרטון חום נפרשה רצועת בד שחורה שעליה נתלו הצילומים שמוסגרו במסגרת עץ טבעי, ויצרה מסגרת קונטרסטית מעניינת לצילומים שבחלקם בגוונים רכים או בשחור לבן.

נעים מאוד היה להתהלך בתוך חלל שהוא כמו רחם, שכמו שואב אותך אל החשיכה שבו… ולפעמים אתה מרגיש בו כאילו אתה יושב באולם קולנוע, או אולם תיאטרון או אופרה, כשמכבים את האורות והקהל נבלע בתוך ההתרחשות הדרמטית.

עדות אישית וביקורת של האמן גבי בן ז'נו על התערוכה של חנן שפיר

 

מי אתה חנן שפיר?…  חנן שפיר על חנן שפיר

אני יליד ישראל, 1952. בערך מגיל 10 אני מסתובב באופן קבוע עם מצלמה ביד. את ילדותי ונעורי העברתי בנתניה. אחרי הצבא למדתי בבצלאל משנת 1974 עד 1979.

הצגתי בתערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ ובעולם. במוזיאונים וגלריות נחשבים. צילומי פורסמו בספרים, מגזינים ובמדיות דיגיטלית, כמו כן נמצאים באוספים פרטיים.

כיום אני עובד על פרויקט דיוקנאות של פליטי איקרית ובירעם.

משנת 1988 התחלתי לבנות אובייקטים פיסוליים המורכבים משברי מראות. להם קראתי "פורטרט עצמך" אלו נועדו לאפשר לכל אחד מהמצולמים המביט בהם להתבונן על ואל עצמו. בכך רואה האדם את עצמו כפי שהוא מחולק ומפוצל לחלקיקים רבים אשר יחד מרכיבים מחדש את אישיותו.

תהליך החיפוש שלי נובע, בין היתר, מהרצון למצוא בעצמים דוממים דימויים אנושיים, חושניים בעלי אנרגיה מתפרצת. באנשים אני מחפש את האישיות הפנימית, המפורקת והשברירית. בתמונות שלי בכללן אני מנסה למסגר חתיכות של מציאות ולתת להם משמעות אחרת וערך מוסף.

ברוב צילומי המצולם אינו הדבר עצמו אלא סיפור שאני מנסה לספר.

בתערוכה "טבע נשי" אני מציג צילומים מ- 1969 ועד ימינו אלה המשלבים שני נושאים: 1. צילומי נשים שפגשתי בחיי, חלקן מוכרות לי וחלקן אנונימיות לחלוטין, ובצילומים אלה ניסיתי לרדת לפשרן, לנסות להבינן יותר, בתיווך המצלמה. 2. צילומים של חושניות ונשיות בטבע הבאים לידי ביטוי בגזעי עצים ובפרחים ומנתקות את האלמנטים הטבעיים ממקומם ומהמשמעות שלהם. העצים והפרחים כבר אינם מה שחושבים שהם ומקבלים משמעות שונה לחלוטין.

ואני אפילו זכיתי שהעין הרגישה של חנן שפיר תיעדה אותי בצילום מדהים שלו באחת ההרצאות שלי על ואן גוך. כשהדיוקנאות של ואן גוך,  שאותו אני חוקרת, עליו אני מרצה ומדריכת טיולים בעולם בעקבותיו, מוטמעות דרך קרני האור של מקרן השקופיות על פני, והופכות להיות חלק מהן.