למרות הקורונה חוזרת התזמורת הפילהרמונית לנגן בירושלים בניצוח אריאל צוקרמן כשהפסנתרן ישי שאער מגיש ביצוע מאד מוצרטי ל"קיסר" – הקונצ'רטו החמישי של בטהובן במי במול מז'ור, בנייני האומה, 6.9.2020

לאחר היעדרות של חודשיים נשם הקהל הירושלמי לרווחה כשסוף סוף חזרה הפילהרמונית לנגן בבירה, הפעם עם כוכבים עולים. את הקונצרט פתח המנצח אריאל צוקרמן בביצוע חי, פלסטי ותלת ממדי לפתיחה "ליאונורה". את נגינת התזמורת אפיין עומק של צליל שדר בכפיפה אחת עם רכות וקו מלודי. אך למרות עיצוב הניגודים בין הנושא הריתמי למלודי חסר מתח.

את הקונצ'רטו החמישי של בטהובן (במי במול מז'ור) פתחה התזמורת בריתמיות ובזרימה, שלוותה את הסולן בלכידות. אך אחרי הפתיחה המרשימה חסר תיאום בין המנצח לסולן. אריאל צוקרמן, המנצח, הדגיש את הניגודים בין המוטיבים הקצביים לליריים בהבליטו את הפן הפומפוזי של הביצוע. מרשים היה ניקיון נגינתם של כלי הנשיפה כמו האבוב, והריתמיות של הביצוע. אך בהמשך "מרחו" הכינורות וכלי הקרנות. המנצח לא השכיל להשתלט על כלל הטוטי התזמורתי ולא היה דיאלוג בין קבוצות הכלים. בעיקר בלטו העדרם של פיסוק, ושל בניית קו מלודי ומתח.

את הקונצ'רטו פתחו הסולן והתזמורת בלכידות מרשימה ובזרימה, אבל בהמשך הסולן ניגן בצליל מתכתי קמעא. הפסנתרן המריא לנגינה סוחפת בעיקר בקישוטים. בנביעה הכרחית מופלאה הגיע מהפרק האדאג'יו האיטי לפרק מחול הרונדו החותם. בתום הקונצ'רטו ניגנו הסולן והתזמורת בקצב מנוקד.

 במיטבו היה ישי שאער בקטעים בהם התאדה.  הסולן, הפסנתרן ישי שאער ניגן את הטרילים בשקיפות מופלאה, אך התחושה הייתה כאילו אין לו אחיזה של ממש בקלידים. הצליל השטוח של נגינתו לא אפשר אווירה של ריחוף. המענה בכלי הנשיפה היה רך ולירי.

הסולן נארג לנגינת התזמורת בקלילות מרחפת כשהוא מנגן את הטרילים בשקיפות מרשימה. אך לעתים הפכה נגינתו מווירטואוזית לפשטנית. התזמורת לוותה אותו לעתים בליווי רועם כאשר אפילו הקצב המנוקד בפרק המהיר החותם היה עמום ולא חד דיו. הטרומבונים וכלי הנשיפה הכבדים ניגנו בצליל רועם ולא היו ניגודים חריפים בין הסטקטו לסערה שמאפיינת את הקונצ'רטו.

העדר עומק של צליל דרמטי וחיוורון נגינתו של הסולן גרמו לכך שגם הפרק האיטי נשמע כאילו הסולן מנגן ללא ריחוף. עם זאת היו יפים הדיאלוגים בינו לבין התזמורת. נטייתו של הפסנתרן להאטות לא יכלה לבוא תחת בניית קו מלודי ומתח.

את הפרק השני התחיל הפסנתרן מאפסי צליל והוא נשמע כשירה רומנטית. הטרילים נוגנו בשקיפות לירית והסולן נארג יפה לחיק התזמורת. ההאטות היו במקומן. אך בהמשך ניגן ישי שאער בצליל מתכתי משהו  "עד חצי המלכות" אך בפשטות כובשת. למרות שניגן את הטרילים בשקיפות מופלאה, לא הייתה אווירה של ריחוף. המענה בכלי הנשיפה היה לירי.   בנביעה הכרחית מרשימה הגיע מפרק האדאג'יו לפרק הרונדו החותם.

בפרק האקצ'לרנדו  התזמורת ליוותה בצליל רועם וחדגוני ובלט העדרו של פיסוק. היו קטעים מרשימים, למשל החצוצרות שניגנו מרחוק עם הד חגיגי במבואה ונגינת החליל הלירית.  הניגודים בין הרעם שבנגינת התזמורת למענה ההד השקט בנגינת התזמורת והסולן היו מופלאים.

אך לאורך כל הקונצ'רטו בלטו העדרם של בניית קו מלודי ומתח שהפכו את הביצוע ל"עד חצי המלכות".

*

היה זה מפגש מרגש של קהל  המכורים לפילהרמונית עם התזמורת שהתעוררה רק בסוף הערב והעניקה תמיכה לסולן המרענן בכישרונו.