בביתו השוכן באל-ג'ונינה השכנה לראפיח שבדרום רצועת עזה יושב מולי אחמד סמיר (שם בדוי), צעיר בשנות ה-20 המוקדמות לחייו מספר על תשוקתו לעזוב את עזה לתמיד ולבנות את חייו במקום אחר אך יציאתו מהרצועה נמנעת בידי ארגון החמאס. סיפורו של סמיר יכול היה להיות דומה בהחלט לסיפורי מאות צעירים אחרים שמבקשים לעזוב את הרצועה ולבנות חיים במקום שיאפשר להם להתפתח ולכלכל את עצמם, אבל להבדיל מאותם צעירים לדבריו הסיבה שהוא מנוע מלעזוב את הרצועה נעוצה בשל החשד כי הוא חבר בארגון הטרור דעאש שמגייס לשורותיו צעירים מהרצועה ופועל כנגד החמאס.
סיפורו של סמיר מגלם בתוכו את הצד האחר של רצועת עזה הצד הנסתר בו פועלים מספר ארגוני טרור אחרים מלבד החמאס, ארגוני טרור שמנצלים את המצוקה והעוני לגייס לשורותיהם פעילים חדשים. ארגונים שחפצים בין השאר להסלים את המלחמה עם ישראל תוך כל כשהם מתנגדים לקו "המתון" מידי שנוקט לדעתם החמאס מול ישראל.
סיפורו גם חושף את העינויים שעבר בתאי הכלא של החמאס, עינויים המוסתרים מעייני הציבור גם בעזה. סיפור של צעיר שחש כי הוא חסר תקו. סיפור שנעוץ בחוסר התוחלת של הצעירים ברצועה למצוא לעצמם עבודה וקידום. וכל אלו – העוני והאבטלה המתפשטים, יוצרים ומהווים תנאי קרקע פורייה לגיוס צעירים לארוני טרור שונים וביניהם גם ארגון הטרור האסלאמי –  דעאש (ISIS).

"לא יכולתי לסיים תיכון וחיפשתי מקום להשתייך", משחזר הצעיר כשהוא משחזר את יום גיוסו לדעאש. "יום אחד הלכתי למסגד על מנת להתפלל ושם פגשתי אדם שמקושר לדעאש, במצבי הנפשי, היה לו קל להעביר אותי בשטיפת מוח. והוא ממש עשה לי שטיפת מוח מוחלטת. הוא הזמין אותי לפגישה וכבר מהפגישה הראשונה, לא היינו סתם חברים. אלא נשטפתי באמונה המוחלטת של השריעה. נהגתי לטייל אתם (חברי דעאש), לקרא איתם ולהאזין בדבקות למה שהם מאמינים בו".
הוא מספר שלאחר מספר פגישות ושטיפות מוח הוא כבר לא יכול היה לקבל את האחרים, לקבל את כל אלו השונים מדעות ותובנות ארגון הטרור. "נכנסתי למצב של חיים באוטיזם בתוך משפחתי, עד כדי כך הפכתי למנוכר", הוא מספר.

– מה הסיבות שהניעו אותך להצטרף לדאעש?
"לא הייתה לי עבודה, חייתי בבטלה, בחוסר תעסוקה, בוואקום. חשתי מרוקן לגמרי ומיואש בכל הקשור לעתידי, וכששטפו לי את המוח חשבתי שהתפיסות הרעיוניות של דעאש מגלמות בתוכן את הצדק וככל שהקשבתי להם כך התמלאתי ייאוש ממצבי ודחיפה נפשית להאמין בהם".

משבר העוני וחוסר התעסוקה ברצועת עזה שמקיף 85% מכלל האוכלוסייה ברצועה על פי נתוני המשרד לסטטיסטיקה הפלסטיני, שני אלו הן הקרקע הפורייה ואחת הסיבות העיקריות לגיוס צעירים לארגון הטרור דאעש. מבחינת החמאס זהו מצב שמוביל להתנגדות ומרידה בקרב הציבור בשלטונו ברצועה כשלדעת הציבור מממש החמאס הוא האשם במצב הקטסטרופלי השורר כיום בעזה.

קשה לדעת מתי החלה זליגת ארגון דאעש לתוך רצועה. גורמים פוליטיים אתם דיבר הכתב, מאמינים כי הזליגה לתוככי הרצועה של ארגון הטרור החלה ב 2015. אז הופצו סרטוני ווידאו של ארגון הטרור לפיהם הארגון הרחיב את השפעתו בתוככי הרצועה.
תומכי דאעש ברצועה מאשימים למעשה את החמאס בהתרחקות מהשריעה האסלאמית וכי אנשי החמאס הנם בעצם כופרים בדת ובאמונה. יתרה מכך, מקורות פוליטיים ברצועה טוענים כי התבססות הארגון הדאעשי בסיני, החלה בזליגה מעזה אל תוך סיני כשמטרותיה מכוונות כך על מנת להביך את ולסבך את החמאס מול השלטון במצרים.
מנגד כל אלו מחזק שלטון החמאס את קשריו עם הג'יהאדיסטים (הג'יהאד האסלאמי) ברצועה כאשר אלו למעשה מתנגדים להפסקת האש מול ישראל כמו גם להכרה בתנועת הפתח שנתמכת להבנתם על ידי ארצות הברית.
אבל מבחינת הציבור בעזה, כל אלו הם כאין וכאפס מול האווירה בה הוא שרוי עם נתונים חמורים של חוסר תעסוקה, עוני ופשע שמתרחבים מיום ליום. ציבור שחי באווירה של ייאוש המתרחבת מיום ליום.
נחזור לסמיר – הוא נאסר בידי החמאס 3 פעמים בהאשמה כי הוא הצטרף לדאעש. כל מאמציו להוכיח כי איננו חבר בארגון האסלמי הקיצוני הזה עלו בתוהו. הוא נעצר, עונה ונחקר בכלא החמאסי. סמיר: "נאסרתי כאשר ג'יהדיסטים  מדאעש הצביעו עלי כמגויס לארגון. הוחזקתי בתנאים מרושעים ועוניתי קשות". לדבריו כל פעם שהוא נעצר, הוא עבר מספר ימים של חקירות בעינויים.
"בפעם השנייה" הוא מספר, "נעצרתי באותן האשמות. למרות שלא עשיתי דבר, נעצרתי וכמובן הואשמתי בהשתייכות לדאעש". כאן המקום להוסיף כי סמיר אכן השתייך בנערותו 4 שנים לארגון הטרור הזה. שיוך שהלכה למעשה לא הוביל לידי מעשה כלשהו, אלא שבחמאס לא האמינו לדבריו והמשיכו להתאנות לו.
במאסרו השני לפני כשלוש שנים הוא שהה שלושה חודשים בכלא בתנאים לא אנושיים כפי שהוא מספר. כשהוא משחזר את מאסרו בשנת 2019  הוא מתחלחל: "נאסרתי   ועוניתי קשות כשהחוקרים מטיחים בי את אותן האשמות כי אני משתייך לדאעש. התחננתי ואמרתי להם כי אני כבר לא משויך לארגון, אבל הם המשיכו להכות אותי במכות קשות במהלך החקירה".

"בפעם השלישית שנאסרתי", הוא נזכר, "נשברתי. פשוט הודיתי בדברים שלא עשיתי רק כדי שיפסיקו לענות ולהכות אותי".
– עינויים?
"כן, הם מנעו ממני שינה ובמשך חודש לא נתנו לי לישון כשהם ממשיכים להכות אותי. הם גם תלו אותי על התקרה והכו אותי כשאני תלוי. הם בעצם עשו והשתמשו בכל דבר כדי לענות אותי".
על פי עדותו הוא ואסירים אחרים נענשו והוכו גם כאשר פתחו בשביתת רעב על כך שנאסר על משפחותיהם לבקר אותם.
"היום" אומר הצעיר, "אני חי בגיהינום". ומסביר כי נכון לעכשיו הוא תקוע בין החמאס שלא מאמין לו שאיינו משתייך לדאעש, לבין נציגי ארגון הטרור שמנסים לנצל את המצב, לשכנעו ולגיסו לשורותיהם.
"אני רק רוצה שהחמאס יעזוב אתי לנפשי", הוא אומר, "אני כבר לא שייך לדאעש ורוצה רק לחיות חיים נורמליים בלי להיות ניצוד, בלי חקירות או עינויים".
"לפעמים" הוא מספר, "אני נחטף על ידי אנשי החמאס כשאני ברחוב ואז עובר חקירות קשות בלי שום סיבה, רק למקרה שאולי חזרתי להיות חבר בארגון".
"באחד המקרים הללו" הוא נזכר, "התחננתי לפני הבלש שחקר אותי בעודי מוטל על הרצפה להפסיק לבעוט בי אבל הוא פשוט סתם לי את הפה עם הנעל שלו", מקורות ביטחוניים אומרים למעשה, כך החמאס נוהג עם מתנגדיו ברצועה. כל מי שמתנגד לשלטון צפוי לחיות בתנאים כאלו וכל עוד שהוא נחשד, הוא חיי תחת פיקוח קרוב וכל אלו מ"סיבות ביטחוניות".
סמיר חולם היום רק על הגירה ומעבר לאירופה. פשוט על מנת להפסיק את סבלו ולהתחיל לחיות. "אני רוצה לעזוב את עזה כי זו הדרך וזה הפתרון  להפסיק את כל זה. אחרת הם לא יעזבו אותי בשקט", "הם פגעו בשמי הטוב, הם הרסו את עתידי ולכן אני צריך ורוצה לעזוב את עזה לתמיד".

על פי מקורות ביטחוניים, מצויים כיום  כ-300 אסירים בכלא החמאס אשר נאסרו בשל קרבתם ל-ISIS. אגב,  כולם נכלאו בשל "סיבות ביטחוניות", כמו גם בשל ירי טילים לעבר ישראל. עוד נתון מעניין שעולה מפי המקורות הוא העובדה שכל האסירים האלו כלואים יחד עם אסירים שחשודים בשיתוף פעולה עם ישראל. כלומר, ארגון החמאס רואה גם באלו וגם באלו כאויב משותף ולהבדיל מאלו שעומדים לדין אזרחי בחשד לעבירות ופשעים, כלל האסירים הללו החשודים בהתנגדות לשלטון נשפטו בפני בית הדין הצבאי של הארגון.  סמיר מסכם את המצב ברצועה ואומר: "אני רוצה לעזוב את עזה, זהו מקום של יגון, עוני, חוסר תעסוקה ופשע. די, נמאס לי מזה. אני רוצה לצאת."