.
חלף קרוב לעשור מאז הסרט האחרון של באז לורמן ("רומיאו וג'ולייט", "מולן רוז'" ו-"גטסבי הגדול"). כל תהייה אם הזמן הרב אולי הרגיע אותו, נענית בתוך הדקות הראשונות של הסרט "אלביס". אפילו לפי הסטנדרטים הרגילים של לורמן, המערכה הראשונה של הביוגרפיה הזו מטורפת מאקרובטיקה של בימוי קולנועי, עריכה קופצנית, רצפי חלומות, סצינות מונפשות, מצלמה הנעה בלולאה לתוך לולאה ואפילו פסקול מודרני שלא בהכרח מתאים לנעשה ברקע. הבמאי מיד מוריד את רגלו מהגז ויוצא למרוץ דרך חייו של אלביס פרסלי. זו נסיעה מטורפת, אבל לפעמים היא זזה מהר מדי בשביל שהקהל יקבל יותר ממבט חולף על הדמויות השונות.

היצירתיות של לורמן ראויה לשבח. הוא עוקב אחר חייו של פרסלי (אוסטין באטלר) משנות העשרה – כשמגלים שהוא מנגן לצד מופעי מוזיקת קאנטרי עייפים, ועד לימיו האחרונים כנרקומן נפוח – כל כך מותש שהוא אפילו לא יכול להחזיק את המיקרופון שלו. זה לא המקום שבו לורמן עוצר. הוא גם מספר את סיפורו של קולונל טום פארקר (טום הנקס) – המנהל של פרסלי, שמתואר כנבל שלעולם לא מחמיץ הזדמנות לעשות כסף, ומעדיף זאת על פני האושר של פרסלי. מטרתו גם להראות כיצד אמריקה השתנתה במהלך הקריירה של פרסלי, משנות ה-50 ועד שנות ה-70, במיוחד עבור אנשים שחורים, שפרסלי תומך בהם ומנצל כאחד, תוך שהוא שואל כלאחר יד שירים של אמנים שחורים. הבמאי סוחט כל כך הרבה, אפילו על פני אורך סרט של 159 דקות, וזה לא מפתיע שאחרי כותרות הסיום, הקהל מרגיש כאילו הוא ממש מיהר.

הסגנון של 'יותר זה לא מספיק' של לורמן מאוד יעיל, כאשר הוא מתמודד עם רגשות רחבים ופשוטים. ב-"מולן רוז'" או "רומיאו וג'ולייט" היו סיפורים על אהבה נואשת ממבט ראשון, מקצבים נפיצים ועודף רומנטי שהעצימו את הכמיהה הראשונית. אולם פה, כאשר הוא צריך לעצור כדי להרהר ברגשות עדינים יותר, נראה שהביטחון שלו נוטש אותו. הסרט "גטסבי הגדול" היה די מטופש, כי הוא הראה התעלמות מוחלטת מחייהם הפנימיים של כל הדמויות, הוא היה שם רק בשביל המסיבה. "אלביס" ממש לא מטופש, אבל זה שוב חושף את חוסר העניין של לורמן לחפור מתחת לפני השטח.

סיפורו של פרסלי מסופר בקנה מידה של אופרת סבון, הצלחות גבוהות או שפל עלוב, ומעט מה שביניהם. מערכת היחסים בין פארקר ופרסלי מרגישה לא עמוקה מספיק, ונראה שפרסלי פשוט מתלהב מאדם שמתמרן אותו. בסצנות שבהן פרסלי לוקח שירים מפיהם של אמנים שחורים, לורמן לא נותן לאף דמות שחורה קול משמעותי – אירוניה בוודאי לא מכוונת.

המקום שבו לורמן מצטיין לחלוטין, ואף עושה חלק מהעבודה הטובה ביותר בקריירה שלו, הוא בהצגת הרומנטיקה הממכרת אך ההרסנית בין פרסלי לקהל בהופעות שלו. קטעי ההופעות שלו הם ניצחון. בהופעה החיה הראשונה של פרסלי, אנחנו רואים איך התאווה מתפשטת בקהל כמו וירוס, בנות צורחות עליו בחזרה בצורה שהוא לא כל כך מבין, אבל אוהב… שניהם מתמכרים – הקהל ואלביס. ככל שהסרט, והקריירה של פרסלי נמשכים, הקהל גדל לחיה שאינה יודעת שובע, זוללת עוד ועוד מהאנרגיה של פרסלי, כשהוא מגרד להיט נוסף של הערצה, מוכן לוותר על הכל בשביל תשומת הלב. יש מרץ מטורף וסקסיות תאוותנית, שמספרים לנו יותר על האני הפנימי של פרסלי מאשר בכל שאר הסרט.

באטלר סנסציוני בתור פרסלי, ומשכנע בכל גיל, מגיל נוער ועד 42. הוא לא התאמה ויזואלית מושלמת לפרסלי, אבל הוא שולט בהטיות ווקאליות ובפרטים בלתי מורגשים בתנועותיו של פרסלי על הבמה, שמשמעותם שהוא לוכד את נוכחותו. חשוב מכך, הוא נותן תחושה של אדם, עם חוסר ביטחון נורמלי, מתחת לתדמית הציבורית. גם אם לורמן נרתע מלגלות מיהו אותו אדם נורמלי, באטלר מציע שהוא שם. פארקר של הנקס כתוב בצורה מצויירת והוא משחק אותו כראוי. זה לא ריאלי אבל זה משעשע. בסופו של דבר, אף אחד לא מגיע לסרט של לורמן בתקווה לחשוף הרבה משמעות, מלבד האפשרות להנאה קולנועית וויזואלית. ל-"אלביס" שלו יש את כל הסנוורים והניצוצות שאפשר לבקש, אבל הוא מציג דיוקן של אייקון – לא של אדם בשר ודם.

הסרט "אלביס" | "Elvis" – עכשיו בבתי הקולנוע.