דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה

★★★★★

אירוע התיאטרון המעניין ביותר בימים אלה מתרחש לא בתיאטרון הבימה ולא בקאמרי. לא בתל אביב ולא בירושלים. זה קורה בין המדבר לים, באילת, בתיאטרון אלעד.

התיאטרון הצעיר והבועט ערך השבוע השקה מחודשת במסגרתה העלה מספר הצגות. העיקרית שבהן היתה הצגת הבכורה של "קו החוף", שמציעה חוויה אחרת, מאתגרת, שאינה דומה למה שראיתם עד היום בתיאטרון.

מה כל כך מיוחד בהצגה? היא מתרחשת לא באולם רגיל, אלא ברחבי הטרמינל הישן והעזוב באילת. הטרמינל הפך לזירת תיאטרון, שבה הקהל קרוב מאוד לשחקנים והוא חלק מהאירוע. הצופים הולכים בעיקבות השחקנים, שנעים בין הקומות והמפלסים של הטרמינל.

המחזה, שכתב הלבנוני וואג'די מועווד מספר על מסע של בן בעיקבות אביו, שאותו מעולם לא הכיר. לא אפרט כדי לא לקלקל לכם את הסיפור האנושי והנוגע ללב. לפעמים קורע את הלב.

זהו מסע פיזי ונפשי אל עומק הכאב האנושי. יש גם הומור וכמה רגעים של נחת, וגם רגעים מיותרים, שבהם הסיפור חוזר על עצמו ומאבד גובה. הלוקיישן צבעוני, אבל הטקסט לא מחדש הרבה והחלק השני נראה יותר כגימיק, שנמתח.

לא אהבתי את המחזה ולא ברורה לי הבחירה דווקא במחזה הזה כדי להשיק מחדש את התיאטרון. רצוי היה לבחור ביצירה יותר קומוניקטיבית, עשירה ומגוונת.

השחקנים – יואב דונט, אלי דנקר, דנה יצחקי, גיא כהן-שלו, אדוה לוי, יריב קוק ונילי רוגל מתמודדים בצורה מרשימה עם הטקסט, גם כשהוא פחות מעניין. כולם טובים והבימוי של שי פיטובסקי מלא המצאות, יצירתיות ויצרים.

יש לי חולשה לתיאטרון אחר, אלטרנטיבי, שכל כך חסר בארץ. תיאטרון אמיץ, בועט, חשוף, נועז, רגיש ומרגש. תיאטרון אלעד הוא בדרך להיות תיאטרון כזה עם קבוצה מגובשת של שחקנים ויוצרים.

"קו החוף" אינה עוד הצגה, אלא חוויה מטלטלת ומפתיעה, שעובדת על כל החושים ונוגעת במקומות אפלים ומוארים של הנפש. קשה לי לומר שמדובר בחוויה מהנה. זה לא אירוע מהנה במובן הרגיל של המילה. זה פשוט תיאטרון שלא תראו בשום מקום אחר. אחד השחקנים אומר בהצגה: "לחיות זה לא לחלשים". "קו החוף" זה לא לחלשים.

ואם חשבתם שהשחקנים של תיאטרון אלעד אוהבים רק "לסבול" ולעסוק בחומרים "עמוקים", אז לא. יום לפני ההצגה הם הופיעו בבר יין באילת עם המופע הקליל והסקסי It Must Be Love והוכיחו, שהם יודעים גם לשמוח, לבדר, לשיר ולאהוב.