ישנו סיפור על בחור שהגיע לעיר חדשה ובפתחה של העיר היה בית קברות ועל המצבות ראה כי לא כתוב עליהן את משך חייהם אלה מצוינים מספרים על כל מצבה ומצבה, לדוגמא : פ.נ המנוח פלוני אלמוני והספרה אלף שבעים וחמש.
כשנכנס לרחוב הראשי ראה  שעל כל אחד מהתושבים היה תלוי פנקס ועט ומידי פעם ראה אדם או אישה נעצרים או יוצאים מפתח  ביתם או עומדים בפינת רחוב  ורושמים  משהו בפנקס וממשיכים ללכת לעוד יום שיגרתי. הוא תהה לפשר העניין כי מעולם הוא לא נתקל בדבר שכזה.
בפונדק הראשון אליו נכנס הוא פנה ושאל את המארח האם הייתה מגפה בעיר? או אולי חס וחלילה מחלה חשוכת מרפא?  כזו שבעקבותיה נפטרו לא עלינו מספר רב של אנשים והאם חייו בסכנה? ומה פשר הפנקסים האלה ולמה הם משמשים?
חייך המארח וסיפר לבחור שבעיר ישנו מנהג עתיק יומין  ששנות האדם נספרות על פי מספר האירועים המשמעותיים שהוא חווה – "האנשים רושמים לעצמם בכל פעם כל רגע משמעותי בחייהם שמהווה רגע מכונן ועל פיו נקבע מנין שנותיהם עד שהם מתים. כי הרי נולדנו בתאריך אחד ונפטרנו בתאריך אחר". "ומה יותר משמעותי עבורנו?", המשיך המארח, "האם מספר השנים שחיינו  או באמת מספר החוויות או האירועים המשמעותיים שחווינו. לאחד כל יום הוא חוויה משמעותית וישנם כאלה שהחוויות המשמעותיות של חייהם מסתכמים בלא יותר מעשר פעמים בכל שנות חייהם"

קח  פנקס ועט ותתחיל לרשום

"לדעתי,  כך המארח, " יש לך כבר חוויה אחת משמעותית שאת יכול להכניס לפנקס החיים שלך", סיים המארח את דבריו וחייך .

מוסר השכל

שתהיה לכולנו שנה חדשה עם רגעים משמעותיים מיטיבים מצליחים יותר או פחות, רגעים שנוכל לומר לעצמנו שהם גרמו לנו להיות בני אדם יותר טובים כל השנה , שנדע לסלוח ולמחול  לא רק ביום כיפור ובעיקר שיהיה לנו את האומץ להפוך את המחשבות  למעשים כי מה יותר חשוב בחיים לבן אדם האם מספר השנים שהוא חי או מספר הפעמים שהוא הגשים  את עצמו, שלא פחד ושהיה בו את האומץ לחיות בתוך החיים ולא לצדם.