.

כשאדם מן המניין מסתכל על עברו וילדותו, בדרך כלל יהיה לו או לה קל לראות את הדברים הטובים דרך משקפיים ורודים. הבמאי והתסריטאי, סטיבן ספילברג, עושה רק קצת מזה ב-"הפייבלמנים", סרט באורך מלא המבוסס על צעירותו ומשפחתו. במהלך רוב הסרט, ספילברג מאפשר לצופים להביט אחורה על תקופת צעירותו (בין גיל 10 ועד 18), ולהרהר על העבר דרך עדשה בדיונית. התוצאה היא עיבוד רגיש על חיי המשפחה של הבמאי. "הפייבלמנים", שנכתב במשותף עם טוני קושנר, מחוזק בצוות שחקנים יוצא מן הכלל, מלא כנות, רגש וממוקד בתקופת השחרות ובדרמה שיצקה את אופיו של הבמאי.

"הפייבלמנים" מתרחש בעיקר בשנות ה-60, ועוקב אחר סמי פייבלמן (גבריאל לבל), ילד בן 16 עם תשוקה ליצור סרטים ביתיים. סמי, מתגורר עם משפחתו: אמו הפסנתרנית – מיצי (מישל וויליאמס), אביו מהנדס המחשבים – ברט (פול דאנו), והאחיות – רג'י (ג'וליה באטרס), נטלי (קילי קרסטן) ו-ליסה (סופיה קופרה), לצד החבר הכי טוב של הוריו – בני (סת' רוגן). המשפחה עוברת מניו ג'רזי, לאריזונה ומשם לקליפורניה בגלל עבודתו של אב המשפחה. אולם לאחר שסמי מגלה סוד משפחתי, דברים מתחילים להתפרק סביבו והסרטים שלו הופכים למפלט היחיד.

"הפייבלמנים" הוא סרט חמים שנראה שנעשה מהקרביים. אין ספק שהוא קצת פחות קשור לקריירת הקולנוע המפורסמת של ספילברג, כמו שזה קשור למוצאו, ובעיקר למשפחתו. בליבו, הסרט עוסק בגילוי ובניתוח היחסים הפנים-משפחתיים דרך עדשה המצלמה. בתחילת הסרט, סמי רואה את הוריו בדרך אחת ובסוף בצורה שונה מאוד, אולי יותר אנושית. ספילברג הוא ילד של גירושים, והוא מבלה את רוב הסרט בניסיון להבין את אמו ומה הניע אותה לכך. דמותו של סמי מושווית אליה הרבה, ואולי דרך עדשה זו, ואחרי שנים רבות של התמודדות עם מעשיה – הבמאי יכול להביט אחורה ולהבין את אמו.

לשם כך, וויליאמס מביאה משחק יוצא מן הכלל, בו היא מתארת את מיצי כאישה מסובכת, על גבול האי-שפיות. היא לא מוצגת כאנוכית או מרושעת בגלל רגשותיה או מעשיה, וההופעה האפקטיבית של וויליאמס מאפשרת לקהל להזדהות איתה. וויליאמס מלנכולית ואוהבת, מרוחקת, עצובה ומלאת תקווה ושמחה. היא מתעוררת לחיים בזמן שעיניה תועים באחרים. זו הופעה בעלת ניואנסים מופלאים, והתוצאה לא פחות ממרהיבה. לבל די סולידי בתפקיד שדורש מהדמות שלו לשמור על איפוק רגשי. עם זאת, כל רגש מוצג ומתממש, מתוך הבנה מאיפה סמי מגיע, גם כשאין לו את המילים להעביר אותן. דאנו תמיד נהדר, אם כי יש לו פחות מה לעשות כאן ביחס לסרטים קודמים שלו, והוא מחדיר לדמותו של ברט רגישות, לב והבנה, במיוחד כשזה נוגע למיצי.

למרות שהסרט מקסים, מחמם לב, מצחיק לעיתים ומרגש בפעמים אחרות, "הפייבלמנים" גם נקי למופת ובשל כך מחטיא לפעמים. הוא מודע לחלוטין לכך שזה סיפור על דברים שקרו, בדיוני לקהל, סיפור על סיפור. בכך הוא גם לא עובד מאוד קשה כדי לחקור את הדינמיקה המשפחתית יותר ממה שצריך, כשסמי נסוג לעתים קרובות לחדרו כדי לערוך את סרטיו, מתרחק מאחיותיו ומהוריו. זה משאיר את מערכות היחסים שלו עם אחיותיו הצעירות חסרות עד ריקות, כאשר רוב הסכסוך מתרכז ביחסי הוריו וכיצד זה משפיע על הדינמיקה המשפחתית לאחר מכן.

אף על פי כן, "הפייבלמנים" עדיין מלא קסם, עם רגעים רכים ופגיעים לאורך כל הדרך. יש בו אווירה של שלווה, וספילברג עושה טוב כשהוא מאזן כמה רגעים קומיים עם רוך ולב, כאשר גם הרגעים הדרמטיים יותר מתוארים בסבלנות ובחום. זה כאילו ספילברג משתכשך בזיכרונותיו, פותח את הדלתות כדי לראות את עמודי התווך של חייו עם הרבה אור ואהבה. זה יוצר צפייה מהורהרת, מרתקת, מזדהה, מעוררת תקווה, אבל בעיקר נוגעת ללב. אמנם הצופים לא מאבדים את תחושת העצמי שלהם, וספילברג גם דואג להזכיר כי הדברים קרובים, אם כי עדיין רק במרחק נגיעה. הסרט נשען על רעיון שסיפור יכול לעזור לא רק להתמודד, אלא גם לגלות רבדים חדשים לחיים, מה שעוזר להביט טוב יותר על המציאות. זהו המסע האינטימי של סמי לאורך כל הדרך, תוך הצגת תשוקתו לקולנוע – ובחלק זה, ספילברג תמיד מצטיין.

"הפייבלמנים | The Fabelmans" – עכשיו בבתי הקולנוע.