כשקראתי את הביוגרפיה שכתב ד"ר עידו בסוק על יהודה עמיחי, "ספקות ואהבות: יהודה עמיחי – חיים", קרה לי משהו מוזר: הרגשתי כמו יהודה עמיחי; חוויותיו היו חוויותיי ורגשותיו היו רגשותיי. חבר שראה שיר שכתבתי במהלך קריאת הספר, מבלי שידע שאני קורא את הביוגרפיה של עמיחי, הגיב לי בצחוק על השיר: שלום יהודה עמיחי. אם סופרת או סופר הצליח לגרום לקוראים להרגיש כמו הגיבור, זו בעיני אינדיקציה טובה לכך שהספר שכתב מוצלח.

"ספקות ואהבות" מחולק לחמישה עשר פרקים. הפרקים הראשון והשני עוסקים בילדותו של עמיחי. עמיחי נולד ב-1924 בווירצבורג, גרמניה, כלודוויג אוטו פויפר, לשני הורים שומרי מצוות. בסוק מרחיב מאוד על הרקע של עמיחי ואף מוסיף מבוא לגרמניה הווימרית תוך שהוא מציין כי הרקע הזה חשוב להבנתו של עמיחי. ואולם, בעניין הזה הוא אינו פורע את ההבטחה, ולא ברור כיצד רקע זה תורם להבנתו של המשורר.

נתון אחד שכן מאוד משמעותי הוא חינוכו הדתי של עמיחי, ובהמשך עזיבתו את הדת. הדת היא כידוע מוטיב מרכזי מאוד בשירתו של עמיחי. בסוק מביא ראיון מ-1985 שבו אמר עמיחי שלילד שרוצה להיות משורר "הייתי ממליץ שיגדל בבית דתי מאוד או קומוניסטי, עם דת שתופשת את כל ישותם של ההורים. אחר כך אתה נלחם נגד זה, אבל נשאר עם האוצרות".

בעיני מוטב היה אם בסוק היה מרחיב יותר בנקודה הזו. בסוק מביא שלושה הסברים שונים שעמיחי נתן לעזיבתו את הדת, כולם ניתנו בראיונות כחמישים שנה לאחר קרות האירועים: עזיבת הדת נבעה מתוך התמסרות לציונות, שהוא הבין אותה כהתנגדות לדת, שכן האחרונה גוזרת ציפייה לגאולה עד בוא המשיח; הוא מאס בשעמום שהטילו עליו קיום המצוות והתפילות; והוא שונא שמכריחים אותו לעשות דברים.

זו דוגמא טובה לחיסרון ששוזר את כל הספר והוא פקפוק בריא בדבריו של עמיחי וניסיון לנתח את דבריו מזווית חדשה. אנחנו ההיסטוריונים חשדניים מאוד לראיונות כמקור היסטורי (מה גם שבסוק מציין במפורש שעמיחי נהג בכוונה לבלבל עם שמות ותאריכים). בעיני אלו הסברים קצת שטחיים. ריבוי הגרסאות של עמיחי בפרט יכול להעיד כי יש גרסה אחת שנכונה יותר, או שיש אפילו הסבר נוסף, שעמיחי אינו מספק. אך בסוק אינו נותן על כך את הדעת.

*

ב-1936 משפחתו של עמיחי עולה לישראל, ובסוק מציין שגם זו תחנת דרך משמעותית בהפיכתו של עמיחי למשורר, הן כיוון שעבר לכתיבה ודיבור בעברית והן בשל המעבר לארץ התנ"ך רוויית ההיסטוריה. בסוק מצטט את עמיחי שאמר כי כתיבת שירים בישראל היא טבעית, היא אורגנית להתרחשויות. "השירה בישראל היא 'לחם' וגם 'תפילות קטנות' שאתה יכול לקחת איתך לכל מקום".

הפרק השלישי עוסק בשירותו הצבאי של עמיחי בצבא הבריטי, במה שיתגלה כתפנית משמעותית נוספת בהפיכתו של עמיחי למשורר. עמיחי הוצב במחנה צבאי ליד קהיר, ושם, לדבריו של עמיחי, החלה "תאוות האותיות הגדולה" שלו: הוא נחשף לספרייה שהייתה במועדון לחייל העברי בקהיר, והתחיל לקרוא את מה שהוא כינה כל הספרות העברית. באותה תקופה עמיחי גם גילה אנתולוגיה של משוררים בריטים, וביניהם ת"ס אליוט ו-ו"ה אודן. כל אלו הביאו את עמיחי להתחיל לכתוב שירים. כפי שציין בגילוי לב מקסים, "עד אז מעולם לא כתבתי שירה. כשקראתי בספר הייתה לי הרגשה של אדם שהולך למסעדה משובחת וחושב: אני יכול לעשות את זה לא פחות טוב מהם".

מלחמת העצמאות, שבסוק עוסק בה בפרק החמישי, היוותה אף היא ציון דרך חשוב בחייו. עמיחי אהב להזכיר את פציעתו הקלה במלחמת השחרור ואף הניח למראייניו שהציגו אותו בפורומים שונים, בעיקר בארצות הברית ובגרמניה, לייחס לו השתתפות בחמש-שש מלחמות ולעטר אותו בתואר solider-poet או a-poet-warrior. באחד הראיונות עמיחי ציין שהוא מבקש כי על מצבתו ייחרת שלחם בקרב אסדוד (הקרב על הכפר אסדוד בין 2 ל-3 ביוני 1948 שעצר את חיל המשלוח המצרי מלשטוף את הארץ).

פרקים ו-ח חושפים כיצד פרץ עמיחי כמשורר. בתחילת שנות החמישים עמיחי החל ללמוד ספרות ומקרא באוניברסיטה העברית, ושם התחבר למי שלימים יהיו חבורת "לקראת", החבורה המרכזית של משוררי דור המדינה: בנימין הרשובסקי (הרשב), נתן זך, אריה סיון ואחרים. לטענת בסוק, עמיחי נטה לראות ב"לקראת" מסגרת יותר משאר חבורה, והוא היה לכל היותר חבר פסיבי בה. "אף פעם לא עשיתי מהשירה שלי מניפסט", ציין באחד הראיונות, "קבוצת 'לקראת' הייתה בעלת מניפסטים. כל הזמן כתבו מניפסטים. אני כתבתי שירים". בשנת 1955 יוצא ספר שיריו הראשון של עמיחי, "עכשיו ובימים אחרים". הספר זכה עם צאתו לביקורות חיוביות, והמשיך לעורר עניין גם חודשים רבים לאחר יציאתו. הפריצה הגדולה של עמיחי הייתה בשנת 1957, עם קבלת פרס שלונסקי לספרות.

בשנות הששים, בהם עוסקים פרקים י-י"ב, עמיחי גם פורץ כמשורר מחוץ לישראל. ב-1965 יוצא לאור הגיליון הראשון של כתב העת Modern Poetry in Translation, בעריכת המשורר הבריטי טד יוז, ובו כמה שירים של עמיחי. בעקבות תרגום שיריו עמיחי החל לצאת לפסטיבלי שירה ברחבי העולם, ובארה"ב בפרט, עד שעל סף שנות השבעים עמיחי נתפס כשגריר תרבות ורוח של ישראל.

בעוד פרקים א'-י"ב מסכמים כל אחד מספר שנים בודדות, בפרק י"ג בסוק מסכם את שלושים שנותיו האחרונות של עמיחי, על אף שבשנים אלו עמיחי הוציא שמונה ספרי שירה, רומן נוסף, וכן זכה בפרק ביאליק (1974) ובפרס ישראל (1982). פרק י"ד עוסק בעמיחי הפוליטי, נושא שבסוק עוסק בו גם לאורך חלקים שונים בספר; ואילו פרק ט"ו עוסק במותו של עמיחי ומפעלים שונים להנצחתו, כולל החלטתו השנויה במחלוקת למכור את ארכיונו הפרטי לאוניברסיטת ייל.

*

כתיבת ביוגרפיה היא אתגר. היא מצריכה הבנה בהיסטוריה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, ובמקרה של עמיחי גם הבנה עמוקה בספרות. "ספקות ואהבות" עומד באתגר הזה. מדובר בספר מעמיק ויסודי (לעתים אף יסודי ומפורט מדי), שמפענח במידה רבה את יהודה עמיחי המשורר, תורת-השירה שלו וסוד הצלחתו. חובבי ההיסטוריה וחובבי השירה העברית, וכמובן מעריציו של עמיחי, יפיקו ממנו הנאה רבה.

כתיבת ביוגרפיה גם דורשת יכולות ספרותיות, כך שהספר יהיה נהיר ונעים לקריאה, וכאשר מדובר בביוגרפיה מחקרית, האתגר רב יותר, שכן היצמדות לאמת ההיסטורית יכולה לסכל את זרימת הטקסט ואת הסיפוריות שלו. גם משימה זו בסוק צולח. כפי שציינתי למעלה, לא זו בלבד שהקריאה בספר קולחת, במהלך הקריאה חשתי לא רק את עמיחי מדבר מגרונו של בסוק, אלא גם מדבר מגרוני. הדבר מעיד לא רק על יכולת כתיבה אלא על הבנה עמוקה של עמיחי. בסוק הצליח לפענח את דמותו של עמיחי.

אין ספק שהדבר נובע מהערכתו-הערצתו של בסוק את עמיחי, שהוא מודה בה במפורש. מהצד השני, לפעמים במהלך קריאת הספר חשתי שהאהבה מקלקלת את השורה, שהיא לא מאפשרת לבסוק לשמור מרחק, פרספקטיבה, קורטוב של אובייקטיביות ואפילו ביקורת על מושא הביוגרפיה. הדוגמא שציינתי למעלה, על פקפוק במניעיו של עמיחי את עזיבת הדת, היא דוגמא אחת לכך.

עניין זה נוגע גם לפגם מתודולוגי מטריד ש"ספקות ואהבות" לוקה בו. בפרק המבוא בסוק מציין את המקורות לביוגרפיה, ובראשם ספרות הפרוזה של עמיחי; שירתו ומחזותיו; ורק בהמשך הוא מציין מקורות ארכיוניים. סדר הדברים תמוה, שכן מקורות ארכיונים הם למעשה המקורות העיקריים של היסטוריונים. ואכן לאורך הספר בסוק גוזר עובדות על חייו של עמיחי מתוך סיפוריו. לזכותו של בסוק ייאמר כי במקומות רבים הוא מאמת אותם עם מקורות אחרים או מסייג את דבריו; אולם במקומות אחרים הוא מסתמך אך ורק על יצירותיו של עמיחי. כך למשל הוא מתאר טיול של עמיחי עם שניים מחבריו, כאשר המקור היחיד לכך הוא סיפורו "הסכר באסואן".

אם יש דבר שהביוגרפיה חסרה בו הוא פירוט על משפחתו של עמיחי ובעיקר על הוריו. כפי שבסוק מציין אביו של עמיחי שוזר עשרות משיריו, ואילו אימו נוכחת רק במעטים מהם. עמיחי עצמו ציין כי הדבר נובע מכך שאביו נפטר בגיל מוקדם ואילו אימו האריכה ימים, ועל פי השקפתו האינות (החלל) היא מקור השירה והיצירה בכלל. בסוק מציין בצדק כי פרשת יחסו של עמיחי לאביו חורגת בהרבה מהעניין הביוגרפי הצר, ואכן עוסק בכך מעט, אך נדמה שהיה מקום לעיסוק רחב יותר. ואולם בעיקר חסרה התייחסות ליחסי עמיחי ואימו. ממש לקראת סוף הספר בסוק מציין, בהערת אגב, שאימו ואחותו הטילו על עמיחי חרם (שנפרץ בחודשי חייה האחרונים של אימו). האם חרם זה לא השפיע על נפשו העדינה של עמיחי? האם החרם הזה אף הוא לא אינות ומכאן מקום לשירה?

*

היסטוריוגרפיה, קרי כתיבה של ההיסטוריה, היא לא רק רצף של אירועים, אלא היא צריכה להתלכד סביב טיעון, סביב נרטיב. במהלך הקריאה של הספר תהיתי מה הנרטיב שלו. שם הספר "ספקות ואהבות", הלקוח מתוך שירו של עמיחי "מן המקום שבו אנו צודקים" (אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים/ אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ), מחמיץ מעט את הנרטיב של עמיחי.

שם קולע יותר היה "מלחמות ואהבות".כמו שציינתי למעלה, עמיחי גם התגאה בהיותו a-poet-warrior. המלחמות היו מניע מרכזי בכתיבת השירה של עמיחי. עמיחי תיאר את התחלת כתיבתו כנובעת מתשישות נפשית או מדיכאון שהביאו עליו המלחמות. במקום אחר ציין כי שירתו נובעת מ"שבע שנים של מלחמות יחד עם אהבות. וכך גיליתי בצורה פרימיטיווית שבחיים יש שני דברים: מלחמה ואהבה. ושהם צריכים להיות ביחד.

והאהבות היו מרכזיות בחייו של עמיחי: עמיחי היה נשוי פעמיים, לתמר הורן וחנה סוקולוב, והיו לו עוד כמה אהבות, אפילו משמעותיות יותר, כמו רות פאלק, קלריס קסטנבאום וסוסנה הולר. הולר אמרה את אחד המשפטים הקולעים ביותר בנוגע לעמיחי: הוא היה "זקוק לנשים בעיקר כדי לכתוב שירים, אולי נכון יותר להגיד – ותהיה בכך אמת עמוקה יותר – שהוא היה צריך לכתוב על מנת להירפא מנשים."

עידו בסוק • ספקות ואהבות: יהודה עמיחי – חיים • הוצאת שוקן • 2019 • 485 עמ'