האופרה הישראלית מעלה בבכורה  את "הטרובדור" של ורדי לליברית של סלבדורה קמראנו על פי המחזה של אנטוניו גרסיה גוטיירז

מנצח: ג'וליאנו קרלה, במאי – דניאל אבאדו, במאי עמית –  בוריס סטטקה, מעצב תפאורה – גרציאנו גרגורי,

מעצבת תלבושות – קרלה טטי, תאורה- אלסנדרו קרלטי, מחדש תאורה – לודוביקו גובי

בהשתתפות מקהלת האופרה בניצוח איתי ברקוביץ והתזמורת הסימפונית ראשון לציון

המשכן לאמנויות הבמה, 18.6.2023

מה שהפך את ההפקה של "טרובדור" ליוצאת דופן ביופייה המוזיקלי היה הליהוק המשובח, הבימוי החכם בתמצותו, והניצוח המרשים של ג'וליאנו קרלה, שביד אמן העניק תמיכה מעודנת לאריות והקפיד על הבלטת הניגודים בין הנושאים  הדרמטיים לליריים באופרה.

סיפור העלילה נסב על קנאתו היוקדת של הרוזן די לונה בטרובדור מנריקו — עד כדי כך שרצח את הטרובדור משום שהלה זכה באהובתו — ובעיקר על תשוקתה של הצוענייה איזוצ'ינה לנקום את מות אמה שהועלתה על המוקד ואת מות בנה התינוק. כדי כך בוערת בה תשוקת הנקמה עד שהיא מוכנה להשליך לאש את תינוקו של הרוזן, תינוק אותו גִדלה.  רק לאחר שהרוזן רוצח בקנאתו את הטרובדור מתברר לו שרצח את אחיו.

תחת שרביטו המיומן של ג'וליאנו קרלה ניגנה התזמורת בלכידות מרשימה.  בתיפוף חרישי ומאיים ותרועת טרומבונים וחצוצרות וכלי מתכת כבדים פתחה התזמורת את האופרה. המנצח הבליט את  הדרמה בכלי הנשיפה כקדמה לדרמה של האופרה.

את פני הקהל קיבלה במה נקייה מכל פעלולי וידיאו וראווה –  נאמנה למקור הקלאסי של המוזיקה. בראש הכנסייה – פסל מריה, אליו נהרו המוני העם שבלטו בפשטותם ובעָנְיָם המרוד. הבימוי המינימליסטי של דניאל אבאדו היה בסימטריה מוקפדת:  אמנם סטאטי,  אך עשוי כהלכה, כולל סולם שעמו אפשר היה להעפיל השמימה.

כל המערכות התרחשו למרגלות הכנסייה – והיה ברעיון זה יופי של ריכוז המבט על הדרמה האנושית.

לצד הפשטות והטוהר הקלאסי של תמונת הכנסייה גדשו את הבמה רקדנים וניצבים: הכול בבימוי היה בר מישוש (tangible) ומומחש בעליל. כך, למשל, סיפור שריפתה של אמה של איזוצ'נה שהוצג ברקע באופן מוחשי. היה קרב אקדחים גרוטסקי ושלל גימיקים שגרעו מעוצמת הקרב של ורדי בעריצות הכנסייה,- למשל רובי הצעצוע של ה"דו קרב", וגימוד דמותו של ישו שהפך לבובת סמרטוט.

בהפקה זו העתיק הבמאי אבאדו את מקום העלילה ואת זמן ההתרחשות לספרד בתקופת מלחמת האזרחים וכך נחלקו הזמרים בין פרטיזנים לפאשיסטים.

דומה שאין אכזרי מאם שמעלה בלהבות את בנה ואין בודד מרוזן שאהובתו מבכרת את הטרובדור שבחצרו –  לאיזוצ'נה הנוקמת חשוב יותר לנקום את שריפת אמה שהועלתה על המוקד מאשר להציל את התינוק של הרוזן אותו גנבה וגידלה באהבה. היא מעדיפה שדי לונה יהרוג את אחיו!

הסופרן מרתה טורבידוני גילמה את תפקיד לאונורה האישה הטהורה בסופרן גדול ובניקיון מרשים ובעיקר בכישרון דרמטי ובליריות מדובבת. מעצבת התלבושות קרלה טטי דאגה לכך שתהיה בגלימה צחורה וטהורה. במיטבה הייתה בקינה שלה כשהיא מתאבדת ובולעת את כמוסת הרעל רק כדי לא להיעתר לרוזן. היא עשתה הכול כדי להציל את לאונרדו קאימי – הטרובדור. הם היו מתואמים  קאימי ששלט  גם בגוונים הגבוהים של הטנור שלו ושר בליריות מדובבת. אשת סודה הייתה אינז – הסופרן ניקה יענקלביץ' שהייתה רחוקה על הבמה כצל  שלה ושרה בליריות חרישית. .

יפה במיוחד בתיאום הווקאלי ובליריות הייתה השלישייה של זוג האוהבים מרתה טורבידוני ולאונרדו קאימי אליהם הצטרף הבריטון סבסטיאן קטאנה. גם הטריו של מנריקו המצטרף לאמו אוזוצ'ינה כשהיא נכלאת ומועמדת לשריפה ובעקבותיו ליאונורה – הרשים ביופיו הלירי.

מקהלת האופרה הישראלית תחת שרביטו של איתי ברקוביץ' הכפילה את הדרמה ושבתה את הלב במסתורין ובפיאנו החרישי של הנשים והטנורים.  לחלופין הייתה גם ריתמית ומדויקת, ושרה את ההוויי של החיילים בלכידות ובסינקופות  מרשימות.

המנצח העניק ליווי תומך לסולנים, אם בהענקת מרחב של האטה או בסגירת כל אריה בליווי התזמורתי שהעניק גיבוי מרשים לשירה. כך למשל באריה של לאונורה בפתיחה.  התזמורת נארגה לשירתה הלירית של לאונורה.

את האופרה פתח הבס לאונרד ברנרד שגילם את תפקיד פראנדו מפקד חיל המשמר בקול מרשים אם כי לא היה "שש אלי קרב" דיו.

הבריטון סבסטיאן קטנה בתפקיד הרוזן די לונה הרשים בעומק קולו הגדול והיטיב לגלם את הקנאה. הוא שר בגוונים מרשימים והיה לו קול אדיר וכישרון משחק דרמטי נדיר. המנעד העצום של קולו הגיע גם לגוונים הבהירים של הבריטון.

ליאונרדו קאימי בתפקיד מנריקו היטיב לשחק את הפרטיזן ההולל והיה מאד לירי בשירתו.

הטרובדור, תמונה של יוסי צבקר

מה שהיה מופלא הוא המשוב של התזמורת עם ניגודים נהדרים בדינמיקה. הבתיפוף חרישי ומאיים ותרועת טרומבונים וחצוצרות וכלי מתכת כבדים פתחה התזמורת – תחת שרביטו המיומן של ג'וליאנו קרלה שניגנה בלכידות מרשימה והבליטה את הניגודים בין הנושאים הריתמיים לליריים. המקצבים האיטיים שבהם העניק המנצח לסולנים מרחב שירה היו במקומם והיו יפים.  המנצח הבליט את  הדרמה בכלי הנשיפה כקדמה לדרמה של האופרה.

שירת ההרכבים הייתה יפה במיוחד ומאוזנת –  למשל כשעמדו  לתפוס את ליאונורה  ומנריקו ולהשליכם לכלא.

זמרת המצו ורוניקה סימאוני הדמות הטראגית באופרה – היטיבה לגלם את דמותה של איזוצ'ינה בליריות. הגוונים הכהים שלה נהדרים. מעבר לזה, היא שלטה על כל הבמה בכישרון משחקה הדרמטי. בדמותה הקטנה הצליחה לגלם "מכשפה" שמעלים על המוקד בעיקר בתנועות עיניה הבורקות ובמבטה היוקד. רוב הזמן הובילו אותה בחבל. גם כשהייתה כביכול חופשיה נראתה כאילו היא חיה את הטראומה לא רק של שריפת אמה אלא גם  שרפת בנה שלה – היא היטיבה לגלם את דמות השיגעון. מרשימה במיוחד הייתה כשירדה לפיאנו ואז ניתן היה ליהנות מהגוונים הכהים של קול המצו שלה. היא זזה באיטיות ובעיקר בתנועות העיניים הבורקות של השיגעון שלה  – שלטה על כל הבמה. הליווי הריתמי של התזמורת תגבר את הדרמטיות בשירתה.

עדי עזרא בתפקיד השליח רואיז הרשים בקול הטנור המשוחרר שלו.

פסגת היופי באופרה הייתה סצינת המוות כאשר בתום האופרה מנריקו ואמו אוזצ'נה ממתינים למותם במגדל – כאן שרה ורוניקה סימאוני בליריות נדירה מקהלת האופרה לוותה אותם בלכידות.

זו הייתה הפקה קוהנטית ומשובחת שבה אפשר היה להצטמרר מהדרמה של ורדי כאשר שורת הסולנים שמשכמם ומעלה ובימויו הרגיש של אבאדו תרמו לשלמות הביצוע