שמעו סיפור ( שממש לא קרה לי). אחרי שעשיתי סידורים וקניות במרכז המסחרי ביבנה, השעה הייתה כבר 12 בצהריים, הבטן קרקרה לי.  יצאתי מקניות בסופרמרקט וחיפשתי בכיס את המפתחות של האוטו. הם לא היו בכיס. היו לי רק המסמכים של המכונית. חזרתי בריצה לכל המקומות שהייתי בהם: דואר, בנק, סופרמרקט אבל כלום.. לא מצאתי…פתאום קלטתי שאולי שכחתי את המפתחות בסוויץ'. (היו לי בעבר וויכוחים עם אשתי כי לפעמים הייתי שוכח והיא פותחת בהרצאה על איך יכלו לגנוב לנו את האוטו). בקיצור נמרץ, לא המתנתי שנייה וכל עוד רוחי בי, רצתי לחניה –ואין רכב, עשיתי סקירה יסודית,  לא מצאתי את המכונית. אשר יגורתי בא לי. שכחתי את המפתחות בסוויץ' ואלמוני נדיב לקח את הרכב לסיבוב. צלצלת מיד למשטרה:  "שלום" "גנבו לי את הרכב", ומיד היומנאי החרוץ רשם כי דיווחתי על גניבה, מסרתי את הפרטים, את המיקום והודיתי בפניו ששכחתי את המפתחות בסוויץ. כן, הודיתי גם על חטא,  שזו העובדה שכנראה בגלל זה גנבו לי. כמו שאשתי מתריעה ומזהירה אותי כל הזמן.

איך להודיע לאישה?

עכשיו הגיע הקשה מכל, הקטע המפחיד, להודיע לאישה. לקחתי אוויר, נשמתי עמוקות ואזרתי אומץ להתקשר לבוסית בבית: "אהבה שלי" (גמגמתי, תמיד אני קורא לה אהבה שלי בנמיכות קול שכזאת,  במצבים כאלה) "עוד פעם השארתי את המפתחות בסוויץ והפעם גנבו לי את האוטו. כמו שאת תמיד מזהירה אותי", הודיתי בקול שבור. הבוסית שתקה. לא כעסה אף לא צעקה, "אמרתי לך".

לא נשמע קול.. רק שקט שרר וחשבתי שהשיחה נותקה, או שהיא חושבת איך לכסח לי את הצורה.  אבל  מיד שמעתי אותה צועקת לי : " מטומטם!!! אני הסעתי אותך הבוקר לקניון והשארתי אותך שם!". שוב נעשה שקט מתוח, רק שהפעם מצדי. הרגשתי מבויש מצד אחד , אבל גם מאושר באותו זמן מצד שני.
"יופי!" אמרתי לה בהקלה: "אז תבואי לאסוף אותי?"
ואז היא צעקה עלי עוד יותר חזק: "לא יכולה!!", שאלתי "למה?"
"לא יכולה לבוא עכשיו!! אני אגיע אחרי שאשכנע את השוטר הטמבל. זה פה בניידת, שלא גנבתי שום מכונית!, אתה מבין? אני עצורה בגללך".
הערה לסיום: לא לצחוק לבד, תשלח.י גם לחברים שלך שגם הם יזדקנו בקרוב.
אהה, סוף פסוק האישה שוחררה ואני הגעתי הביתה והמכונית? חונה מול הבית כשהמפתחות אצל אשתי.