דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה

★★★★★

החיים הם מלודרמה או טלנובלה? בהצגה "אביבה אהובתי", על פי סרטו של שמי זרחין,  הם גם מלודרמה וגם טלנובלה. זהו סיפור על תשוקה לכתוב, על גניבה ספרותית, על ניצול אישי, על נאמנות למשפחה ועל נשים חזקות מהפריפריה, שמשנות מציאות.

הסרט היה סיפור הצלחה. במעבר לבמה הסיפור איבד לא מעט מהקסם ומהאמינות, אבל עדיין נוגע ללב,  בעיקר בחצי השני. החלק הראשון ארוך, מייגע ולעיתים צעקני. המשחק של חלק מהקאסט מאולץ, הסיטואציות מבולגנות והדמויות לא אמינות.

רונה לי שמעון אנושית ומעוררת הזדהות בתפקיד הראשי של אשה קשת יום, שחולמת להיות סופרת, אבל לעיתים הדמות שלה חיוורת וחסרת תשוקה. הרגשות שלה לא באים לידי ביטוי מספיק ואנחנו מקבלים דמות לא שלמה וחסרת כריזמה.

הילה סעדה, בתפקיד אחותה האנרגטית, מכניסה צבע וקצב ובמידה מסויימת גונבת את ההצגה. לא הפריע לי, שלפעמים היא מקצינה את הדמות. רובי פורת שובל בתפקיד האמא, עושה תפקיד ממוקד ומשעשע.

החלק השני, אחרי ההפסקה, הרבה יותר טוב ומעניין, ההצגה מעבירה הילוך ומצליחה לרגש. ויש אפילו הפי אנד. הכל יחסי כמובן. הגברים הם המין החלש בהצגה, שמפרגנת לנשים חזקות, דעתניות ורגישות. היום מכנים זאת בשתי מילים: עוצמה נשית.

הערה לסיום: במבט כללי נראה לי, שהבמאי משה קפטן מגחיך לעיתים את המשפחה הטבריינית, על חשבון אמינות ועומק הדמויות. זו התחושה שקיבלתי אחרי שיצאתי מההצגה. ואולי אני טועה.

"אביבה אהובתי" בהבימה היא הצגה מורכבת, שיכלה להיות חזקה ומטלטלת, אבל גם מה שקיבלנו הוא לא מעט. ללכת או לא ללכת? אם יקצרו את החלק הראשון, אני אמליץ.