רכב צבאי, מראה סדוקה, קרן אור, שירותים, דיוקנאות עצמיים; תצלומים של נופי צבא, כפי שנלכדו בעדשת מצלמתו של לביא ליפשיץ, עוד טרם השבת השחורה של השבעה באוקטובר. לכאורה תמונות אווירה של הצבא כמרחב שיגרתי של חיים פשוטים, שמעליהן מרחפת השאלה עד מתי?... הלנצח נאכל חרב?... תערוכה חדשה במוזיאון ארץ ישראל
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
כשנולד שחף בני הבכור, בשנה שלאחר מלחמת יום הכיפורים הטראומטית, לחשתי לעצמי בשקט תפילה שאני חולמת ומקווה שכשהוא יגיע לגיל 18, כבר לא יהיה צבא. ששלום יעטוף את המדינה שלנו, שגוי אל גוי לא ישא עוד חרב, ושכשהתינוק שלי יגדל, לא יהיו עוד מלחמות והוא לא ייצטרך להיות חייל.
המחשבה שלי, כאמא טרייה שהביאה חיים חדשים לעולם, ומקווה להיות מסוגלת לשמור עליהם, התנפצה לרסיסים בימים אלה. אחרי עוד כמה סבבים של מלחמות ומבצעים, אינתיפדות ופיגועים במהלך השנים, התפילה שלי לצערינו הגדול לא התממשה. כבר ביום הראשון 1,400 נרצחים, ומדי יום למעלה מחודשיים, הודעת דובר צה"ל על החיילים שנפלו ביום האתמול.
החלום שלי לעולם אוטופי, כמו בשיר אימגיין, של ג'ון לנון, קרס למצולות במציאות המלחמה המפלצתית והאכזרית שנקלענו אליה.
Imagine there's no countriesIt isn't hard to doNothing to kill or die forAnd no religion, too
Imagine all the peopleLivin' life in peace
למרות שעם חתימה הסכמי השלום עם מצרים וירדן עפנו לשמיים באופוריה ובתקוה שאנחנו מתקרבים לחזון אחרית הימים של עולם ללא מלחמות, השבת השחורה של השבעה לאוקטובר 2023, החזירה אותנו לזוועות של מלחמות הדת בימי הביניים. המתקפה הרצחנית באזרחי עוטף עזה בידי החמאס, שכפתה עלינו את פתיחת מלחמת "חרבות ברזל", העלתה בזכרון הקולקטיבי את חשכת ימי האינקוויזציה, ואת האכזריות הבלתי נתפשת של הנאצים.
במהלך השנים, ובעקבות מצב המלחמות התמידי, החללים, האובדנים, הכאב והאבל העמוק סביב נפילתם של קורבנות המלחמה והתקפות הטרור של המחבלים על אזרחים תמימים, נכתבו שירים רבים על חיילים, וגורלם שנחרץ. ועולם המוסיקה הישראלית התמלא בשירי כאב וגעגוע לחיילים שלנו המשרתים בצבא שהוא צבא העם. הבולטים ביניהם שצצים בזכרוני הם
"אבל אני חייל, ואל תבכי לי ילדה" שכתב נמרוד גאון, הקצין שנפל בקרב, השיר שזכה לביצוע המצמרר של שלמה ארצי.
…אהבתי – רגעי זכרונות וגעגועים טרופים.
על השולחן סיפורים של צ'כוב, כאבן שאין
לה הופכין, כי אני הוא אדם מחופש
לחייל, כפות בכתונת משוגעים –
אז בכי לי ילדה על רגעי הבדידות,
על הציפיות ועל השנים, ובכי על
שני לבבות אוהבים ורחוקים.
"בוא חייל של שוקולד", של חנוך לוין בביצוע המופלא של החלונות הגבוהים עם הלחן של שמוליק קראוס, מתאר בציניות את המצב הגרוטסקי וחסר ההגיון של המלחמה.
.
בוא חייל של שוקולדבוא אלי אל המשלטשב תנוח אל תיראותשוב לעפרך
הטבח מגיש בשר לרב הטבחיםרב הטבחים מגיש בשר לתותחיםכל האנשים אחים מתחת לפרחיםרועמים התותחים הילדים בוכים
אחינו איש אמיץ היה על משמרתו נפלחדרי ליבו פתוחים עכשיו לעשב ולטלהיה לו לאחינו דם אבל הדם אזללא ישיבנו עוד אפילו צו הגנרל
שמאל ימין ימין הוא שמאל הגדוד הולך ושרהחיים מסורבלים המות הוא קצרכל הגדוד הולך אחר עורפו של הרס"רהרס"ר הולך גם הוא בדרך כל בשר
ו"החייל שלי חזר", השיר האופטימי של נעמי שמר, המבטא את השמחה על חזרת החיילים משדה הקרב, בביצוע שולה חן.
מישהו שומר בלילה על החיילים
הוא ודאי ישגיח גם על החייל שלי
שמור עליו בתוך
האפר והפיח
בענן אבק אי שם
שמור עליו היטב
בין עזה לרפיח
ובירושלים גם
"אני לוחם מסכן ואמן מיוסר שמעלה כל יום תמונה שצולמה על ידי בצה"ל. עורב גבעתי. תהנו!"
בעיצומה של המלחמה שהופכת למלחמת התשה מטלטלת, מוזיאון ארץ ישראל מציג תערוכה קטנה ואינטימית של לביא ליפשיץ, חייל שצילם את הנופים הצבאיים שלו, עוד לפני שדמיינו בסיוטים הכי גרועים שלנו, שתפרוץ כאן מלחמה. הצילומים בתערוכה האישית הזאת במוזיאון ארץ ישראל מקבלים משמעות מצמררת לאחר נפילתו בקרב בצפון רצועת עזה. הדיוקנאות העצמיים שלו במרחבים צבאיים, כאילו מנציחים אותו כצלם שמצלמתו אבדה אי שם בשדות המלחמה העכובים מדם .
התבוננות בצילומים חושפת דמויות שנראות מטושטשות, חסרות זהות. כאילו היו דמויות חולפות ברוח. אולי איזו תחושה של ארעיות וזמניות החיים. בדרך כלל הדיוקנאות העצמיים שלו הם במקומות של מעבר. במעלית, בין לבין. לא בחלל מוגדר ומוגן שהוא מעין בית. אלא אדם שנמצא בתנועה…
מי שבולטים יותר בנוכחותם היציבה מכל הדמויות האנושיות בצילומים ונוכח יותר מכולם אלה הם הכלבים. הכלבים הרובצים על רקע מבנה נטוש, שנראים כאילו הם חיים בשום מקום, במקום שכוח אל מקום נידח.
"אני לוחם מסכן ואמן מיוסר שמעלה כל יום תמונה שצולמה על ידי בצה"ל. עורב גבעתי. תהנו!"
ב־6 באוקטובר העלה סמ"ר לביא ליפשיץ, צלם וחייל, לחשבון האינסטגרם שלו תצלום של מבנה במוצב צבאי בשעת דמדומים. למחרת, ב־7 באוקטובר, נלחם בקרב להצלת תושבי קיבוץ נחל עוז. שלושה שבועות לאחר מכן, במלחמה על ביטחון המדינה, נהרג לביא יחד עם חברו רועי וולף מפגיעת טיל נ"ט בבניין שבו שהו, במהלך קרב בצפון רצועת עזה.
על אף שירותו כלוחם בסיירת גבעתי, לביא לא ויתר על תשוקתו לצילום. עמוד האינסטגרם שפתח ב־14.5.23 נקרא Till When – Photo Diary"" ("עד מתי – יומן תמונות"). הוא העלה כמעט מדי יום תמונה משירותו הצבאי.
תצלומיו מתמקדים בשגרה ובחיי היומיום הצבאיים: רכב צבאי, מראה סדוקה, קרן אור, שירותים. התצלומים מציגים את הצבא כמרחב של חיים פשוטים, מלאי ניואנסים ומורכבים. הם לא עוסקים בלחימה או במבצעיות, אלא מבכרים רגעים ומקומות מינוריים. לביא מצא ברגעים אלו איכות אסתטית, בחר לתעד אותם ובה בעת העניק להם ביטוי אמנותי.
מצלמתו (Fujifilm XT-4), ובתוכה הרגעים האחרונים שתיעד, לא חזרה מהקרב.
התערוכה מוצגת בגלריית קלצ/קין, במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. לא רחוק מן התערוכה השנתית "עדות מקומית". לוותה את התערוכה עינת עריף-גלנטי.
התערוכה שנפתחה ב-6.12.2023 מוצגת עד לתאריך 03.02.24