ברגעי משבר, כמו הרגעים שמדינת ישראל מצויה בהם, יצר הקיום הוא כה חזק שהוא יוצר ערפל ערכי; אנחנו מונעים מדחפים ולא מערכים. לכן דווקא ברגעים אלו חשוב לשוב ולנהל שיח על הערכים של החברה שלנו: מה הם אותם ערכים? האם הם יכולים להתוות לנו את הדרך בשעת המלחמה ובשעה שלאחר המלחמה, להנחות אותנו כיצד לפעול?

שיח כזה התקיים סביב חיבורה של הכרזת העצמאות. יורם שחר, בספרו "כבוד, חירות ועמל ישרים: סיפור חיבורה של הכרזת העצמאות", טוען כי הבנייתה של הכרזת העצמאות היא השיחה החשובה ביותר שהתנהלה בזירות ההגשמה המדינית הציונית לכל תולדותיה, שכן היא נערכה ברגע מכונן שלא היה כמותו לפניו ואחריו, וכי היא נדרשה לכל מגוון שאלות הזהות הגדולות הנוגעות לעם היהודי ולמדינת ישראל. האם השיח שסבב את חיבורה של הכרזת העצמאות יכולה לשמש אותנו כמורה נבוכים בעת המלחמה הזאת וביום שאחרי המלחמה? אשוב לשאלה זאת בסוף הרשימה.

הספר "כבוד, חירות ועמל ישרים" מחולק לשני שערים, שער הנוסחים, שבו שחר, פרופ' (אמריטוס) למשפטים באוניברסיטת רייכמן והאוניברסיטה העברית, סוקר את ארבעה-עשר הנוסחים של הכרזת העצמאות (שלושה-עשר הטיוטות והנוסח הסופי), את העובדות סביב כתיבתם ואת הנוסחים עצמם; ושער הנושאים, שבו שחר עורך חתך נושאי של כלל הנושאים בנוסחים השונים של הכרזת העצמאות.

ההגדרה של שחר ל"נוסחים של הכרזת העצמאות" רחבה מאוד ולא מובנת מאליה: למשל, שחר מונה במניין הנוסחים נאום שנשא מי שיהיה לימי נשיאה השלישי של המדינה, זלמן שז"ר, לרגל סיכום כינוסו של הוועד הפועל הציוני, נאום שלא תוכנן בכל צורה להוות הכרזת עצמאות. בנוסף, יש נוסחים שכלל לא היו חלק מהדיון הציבורי סביב ההכרזה, כמו הנוסח של אורי ידין, שכנראה איש לא ראה מלבד ידין עצמו, ובמידה רבה הדברים נכונים גם לנוסח שחיבר בניו-יורק המומחה למשפט בינלאומי, פרופ' הרש לאוטרפאכט, נוסח שהובא לישראל על ידי משה שרת ונזנח ללא כל דיון משמעותי. ואולם, שחר מונה נוסחים אלו, שכן כפי שציינתי למעלה, הוא מתעניין בשיח הערכי שסבב את ניסוחה של הכרזת העצמאות ומעוניין לבחון מה הן החלופות האפשרויות שעמדו בפני מנסחיה. מהבחינה הזאת הבחירה של שחר מוצדקת, אולם ניתן לתהות אם אין עוד נאומים או טקסטים אחרים שהיוו השראה לאחד הנוסחים ושניתן היה לאתרם.

שחר מאיר יפה את ההבדלים, ההוספות והשינויים בין הנוסחים, כיצד התגבש המבנה של הכרזת העצמאות וכיצד מה שלנו נראה כטקסט הרמוני שלם הוא למעשה שמיכת טלאים. כך, הוא מראה כיצד מרדכי בעהם התווה בנוסח החמישי את המבנה הבסיסי של הכרזת העצמאות, המורכב ממה ששחר מכנה פרק הצידוקים (להקמת המדינה), שנוגע לעבר; הפרק הביצועי שנוגע למוסדות המדינה ותהליך הקמתה; ופסקת החתימה. מאוחר יותר יוסיף צבי ברנזון (הנוסח השביעי) פרק הצופה פני עתיד, פרק ההבטחות, בנוגע לאופייה של המדינה. ארבעת חלקים אלו יישמרו עד לנוסח הסופי של ההכרזה.

*

"כבוד, חירות ועמל ישרים" הוא ספר נחשוני, שכן עד כה לא נעשה כל מחקר על סיפור חיבורה של הכרזת העצמאות. שחר טוען כי הסיבה שלא נערך מחקר כזה  קשורה למאמץ מכוון להצניע ואולי גם למחוק מהזיכרון הציבורי את תהליכי כתיבתה של ההכרזה, וזאת כדי לבצר את תדמיתו של הנוסח הסופי ככתב קודש אחד, שתוכנו אמת אחת, ולשוות לכל פלוגתה שקדמה לו או שליוותה אותו צביון של מטרד שולי. זהו ספר מרתק, עשוי עבודה היסטורית-ארכיונית מאלפת, שיש להעריכה אף יותר לנוכח החוסר בראיות היסטוריות, מה שמכריח את שחר פעמים רבות להשערות ופרשנויות, משכנעות יותר או פחות.

בנוסף, עבודתו המדויקת של שחר כהיסטוריון ניכרת גם בבחינה ביקורתית של המידע ההיסטורי והצלבתו. כך למשל, ברנזון, מי שיהיה לימים שופט בית המשפט העליון, טען עשרות שנים לאחר קום המדינה שהוא כתב את הנוסח שלו ללא שהיו לפניו מקורות קודמים, אך שחר טוען כי גרסתו אינה מסתברת שכן חלקים בנוסחו שלו דומים מאוד לחלקים בנוסח בעהם או נאום שז"ר. אמנם הטענה של שחר לא שכנעה אותי כל-כך, אולם ראויה להערכה העבודה הביקורתית שלו בניתוח המקורות.

הספר מאיר עובדות היסטוריות מדהימות, שספק עד כמה הן ידועות לציבור הרחב. אגע כעת רק בשתיים המפתיעות ביותר. הראשונה היא זו: בנוסח הסופי של הכרזת העצמאות לא מופיעה ולו פעם אחת המילה "עצמאות", אף לא בכותרת; כותרת אותו מסמך היא "הכרזת מועצת העם: מגילת היסוד של מדינת ישראל". שחר מצביע יפה כיצד דוד בן גוריון סילק באופן עקבי כל אזכור של המילה "עצמאות" מההכרזה. כיוון ששחר סוקר את הנוסחים הקודמים של הכרזת העצמאות, הוא מראה כיצד המילה עצמאות הוכנסה לכותרת ההכרזה רק בנוסח פנחס רוזן (הנוסח התשיעי), שרדה בכותרת רק את הנוסח הבא (הנוסח שחיבר משה זילברג, אף הוא לימים שופט בבית המשפט העליון), ואז סולקה מכותרת המסמך, ואחר-כך, על ידי בן גוריון, סולקה סופית מגופו.

הסיבה לכך איננה מקרית או סגנונית אלא יורדת לשורשה של הכרזת העצמאות ומשמעותה. ביומיים שלפני ההכרזה הייתה התלבטות במנהלת העם אם להכריז על שלטון עצמי זמני או על מדינה ממש. בן גוריון אמנם תמך באפשרות השנייה, ואף קבע במפורש כי "זוהי הכרזה של עצמאות", אולם נמנע מלכתוב זאת מפורשות בכדי לרכך את הביקורת הבין-לאומית. יש לזכור כי המדינה שהוקמה לא הייתה המדינה שהתוותה תוכנית החלוקה של האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, ושחר מראה יפה כיצד התמודדו הנסחים השונים עם האתגר של ביסוס העצמאות המדינית על ההכרה שבתוכנית החלוקה, תוך מזעור המחויבות לפרטיה.

זו דוגמה מעולה לעבודה "הארכיאולוגית" ששחר עושה, עבודה שחושפת כיצד הכרזת העצמאות מדברת בשני קולות, שכן היא מכוונת לשני יעדים: קהל היעד המידי של הכרזת העצמאות היה הקהילה הבינלאומית, וההכרזה נועדה לתת מענה לחלק מהדרישות שהועלו בתכנית החלוקה של האו"ם; ואילו הקהל השני היה העם היהודי, שכן מטרתה הפנימית ארוכת הטווח של הכרזת העצמאות הייתה כינונו של אתוס ממלכתי. כמו שמראה הדיון על המילה עצמאות ועל מהות האקט שבהכרזה, לעתים שני קולות אלו מושכים לכיוונים שונים ומנוגדים.

שחר מצביע על עובדה מרתקת נוספת. מדינת ישראל הוכרזה כמדינה יהודית, ולא כמדינה דמוקרטית. למעשה המילה דמוקרטיה לא מוזכרת כלל בהכרזת העצמאות. אפיון המדינה כדמוקרטית מופיע לראשונה בנוסח ברנזון, הועבר לפסקת ההבטחות במה שהוא מכנה "נוסח השלושה" (הנוסח השמיני, שחיברו שלושת עובדי מחלקת המשפטים, ידין, בעהם וצבי בקר), ובסוף נמחק בנוסח של משה שרת (הנוסח העשירי). שחר מנמק את סילוקה של המילה דמוקרטית בשתי דרכים: או ששרת ביקש לחזק את תכניה הדמוקרטיים של הכרזת העצמאות והמיר הבטחה מופשטת בעקרונות דמוקרטיים מסוימים ומפורשים (שרת הוסיף לפרק ההבטחות את עקרון השוויון ועקרון החירות); או ששרת חשש ממחויבות גורפת ורחבה מדי לדמוקרטיה והעדיף להתחייב לעקרונות מסוימים שאותם דאג להגדיר במדויק.

*

"כבוד חירות ועמל ישרים" מהווה כאמור תצוגת תכלית מרהיבה של עבודה ארכיונית מדוקדקת, אולם דווקא בשל כך הדבר מבליט את מגרעותיו. ראשית, הספר כתוב ב"יבשושיות" מסוימת וכמעט ואין תיאורי רקע של אותה תקופה; לעתים נדמה כי אותו השיח סביב הכרזת העצמאות נעשה במעבדה ולא תחת מלחמה שהישוב העברי עמד מולה כחצי שנה. תיאור גדוש וצבעוני גם יכול להפוך את הקריאה למהנה יותר ואף נגישה יותר לקורא ההדיוט וגם יכול לתת עומק ומשמעות לאותו שיח ערכי שסבב את חיבורה של ההכרזה.

בהקשר זה יצוין כי שחר גם ממעט בפרטים ביוגרפיים אודות מחברי הנוסחים, ומה הם תרמו מעולמם האישי והערכי לנוסחים. הדברים מקבלים משנה חשיבות במקרה של הנוסח ששחר מכנה נוסח זילברג. כלל לא ברור שנוסח זה נכתב על ידי משה זילברג, שכן על אחד העותקים של נוסח זה נכתב נוסח שז"ר, וההנחה הרווחת הייתה שאכן שז"ר כתב אותה. שחר מנמק מדוע לדעתו זילברג כתב את הנוסח ומציין כי הדבר ניכר בתיקוניו הסגנוניים של זילברג, שנגזרו מעולמו הערכי הייחודי, אולם חסר רקע על אותו עולם ערכי וכיצד הוא בא לידי ביטוי בנוסח.

*

פתחתי את הרשימה בשאלה אם השיח שהתקיים סביב חיבורה של הכרזת העצמאות יכול לסייע לנו בימים הנוראים שאנו מצויים בהם, ואולי לפזר את הערפל סביב המחשבות והפעולות שלנו בנוגע ליום שאחרי המלחמה. כידוע, הכרזת העצמאות כוללת קריאה לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבנין המדינה. כדרכו, שחר מראה יפה את גלגולה של פסקת הפנייה לערבים ומצביע על כך שבנוסחים רבים כלל לא הייתה פנייה לעם הערבי, ופסקה כזו הופיעה לראשונה בנוסח שז"ר. אם חושבים על כך שפסקת הפנייה לערבים נכתבה "גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים" (כלשון ההכרזה) מדובר בהצהרה אמיצה, ויש לזכור שב-1948, שלא כמו היום, העם היהודי היה נתון בסכנה קיומית. ואולם יפה ותקיף יותר הוא ניסוחו של שז"ר:

"ואל ערבי המדינה העברית ואל שכנינו סביבנו מופנית קריאתנו היום – בעצם ימי מערכת הדמים אשר כפו עלינו – לאחוה ולשלום ולשתוף פעולה. עם השלום אנחנו ולבנין של שלום באנו הנה. נקום ונבנה יחד את מדינתנו כאזרחים שוים, שוי זכויות ושוי חובות, מתוך אמון וכבוד הדדי ומתוך הבנת אמת לצרכי הזולת. אנו אמונה כי קרוב היום וערבי המדינה ושכנינו סביבנו יוכחו לדעת כמונו כי חרותנו אחות היא לחרותם, ובכנות שתופנו נעוצה הברכה לארץ כלה על כל תושביה ושכניה".

ונאמר אמן.

**

כבוד, חירות ועמל ישרים – סיפור חיברה של הכרזת העצמאות • יורם שחר • הוצאות מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון; והמכון למשפט והיסטוריה ע"ש קרן דויד ברג, אוניברסיטת תל אביב • 2021 • 363 עמ'