מרק רותקו נולד ב-1903 כמרקוס רותקוביץ בעיר דאוגפילס שבלטביה. בהיותו בן 10 משפחתו היהודית היגרה לארה"ב. הוא הגיע למנהטן ב-1923 והיה חבר בקבוצת "אסכולת ניו יורק". בשנות ה-40 החל ליצור ציורים בסגנון אקספרסיוניזם מופשט, שהתאפיינו בכתמי צבע שהמפגשים ביניהם מטושטשים. ב-1959 קיבל הצעה מסחרית, להכין ציורי ענק לעיטור קירות מסעדת היוקרה "ארבע העונות" תמורת 35,000 דולר. רותקו עבד על הציורים במשך חודשים, אך בביקור במסעדה, כשהוא צופה בסועדים, השולחנות והרעש, הכתה בו ההכרה כי אף אחד לא יסתכל על הציורים בזמן שהוא בולס מנות גורמה יוקרתיות. האמת האמנותית שלו, גרמה לו לבטל את העסקה, לקחת חזרה את הציורים ולהשיב את המקדמה שקיבל.

האירוע הנודע הזה, שימש כהשראה למחזה מצוין שכתב המחזאי האמריקאי, ג'ון לוגן, עבורו זכה בפרס טוני. המחזה עוסק בקונפליקטים האסטטיים והמוסריים של הוקרת האמנות תוך כדי הצגתה במקום הראוי לה. לכאורה, הקירות החשופים של מסעדת היוקרה, יכולים היו לאפשר מקום ליצירות המעורפלות של רותקו. בתפיסתו, המסעדה היא מקדש, כאשר לועסי הסטייקים מתבוננים ביצירות ביראת קודש ובשתיקה. אבל האם יצירה שנוצרה מתוך רגש בראשיתי ומחשבה תחילה, "תתלכלך" מריהוט, שקשוק צלחות וקולות לעיסה, האם רותקו יהפוך עצמו "לצייר קיר בורגני קפיטליסטי" המשרת את האליטה?

את הקונפליקט הזה, ג'ון לוגtן חוקר במחזה "אדום" שתורגם לעברית ע"י תום אבני ובבימוי המשובח של אלירן כספי. במחזה משתתפים שני שחקנים: רותקו (אוהד שחר) ועוזרו קן (יחיעם ברקו). מערכת היחסים מתחילה בהיררכיה מעמדית של אמן נערץ ועוזר מעריץ. בדיאלוגים שנונים רותקו "מחנך לאמנות" את קן תוך כדי עבודתם המשותפת (האחד צובע בצבע יסוד והאחר מתפרע עליו). רותקו נותן הסברים מפורטים פילוסופיים עוסקים ברמברנדט, הקפלה הסיסטינית, ניטשה, בעוד שקן, מודל ההערצה שלו הוא ג'קסון פולוק, אותו מבטל רותקו בהנף יד.

רותקו שכל ציוריו מתבססים על צבע רקע שחור, מוציא את הצבעוניות מתוך השחור. המחזה, עוסק דווקא בצבע אדום. כשרותקו לוקח את פיגמנט האדום, הוא שואל את קן מה הוא רואה. קן עונה בפשטות: אדום! התשובה הפשטנית מאתגרת את רותקו והוא תוקף פילוסופית את קן עם הצגת הפיגמנטים הקשורים לאדום, כמו כרמין, שני או ארגמן, האם הם גם אדום בהגדרה?

רותקו רואה באדום את דם החיים. הוא מפחד מהיום שבו השחור יבלע את האדום. המוות, מרחף כמושג. הוא מפקפק בסיבת מותו של פולוק כתוצאה מתאונה בשכרות וחושב שהוא התאבד. כשהוא (רותקו) יתאבד, לא יהיה ספק, הוא מבטיח. אכן, ב26 לפברואר 1970 הוא נמצא מת בסטודיו שלו בני יורק כשהוא מוטל בשלולית דם לאחר שחתך את ורידיו עם סכין גילוח.

חלק מציורי המסעדה נתרמו לטייט גלרי בלונדון ואחרים לקפלה ביוסטון. בדאוגפילס שבלטביה, הוקם "בית רותקו" המציג מעבודותיו ומקיים סדנאות ורזידנסי לאמנים לזכרו של רותקו. הוא זכה להכרה "מסחרית" רק אחרי מותו וציוריו נמכרים בסכומי עתק.

"אדום" מתעמק בשאלות העמוקות המטרידות כל אמן. מהי מטרת אמנות, מהי היושרה האמנותית שלו ביחס לתגמול כספי ומהו תפקידו של האמן בחברה. המחזה מותיר את הצופה נפעם עם "האדום הפועם" ותוצאותיו.

הגרסה הישראלית של המחזה "אדום" מועלית כעת בתיאטרון תמונע. אלירן כספי מביים ברגישות את שני השחקנים הנפלאים בדיאלוגים אקספרסיביים מפוצצי רגשות של שתי הדמויות. המונולוגים שמציג אוהד שחר, שחקן ותיק ומנוסה, מעלים את פעימות הלב. משיב לו כהלכה יחיעם ברקו המוכשר. מערכת היחסים בין השניים מוצגת כנדנדה. פעם זה למעלה וההוא למטה ולהפך. בשלב מסוים הם באיזון ואז הכל מתהפך – השליט והנשלט משנים תפקידים. הדרמה מתגברת במונולוגים מרשימים ביותר של אוהד שחר, בגילום משובח של מארק רותקו.

עיצוב הבמה המינימליסטי של אלירן כספי, מתקשר חזותית לתפיסת האקספרסיוניזם המופשט. כספי משתמש בפיסות גיאומטריות של צלופן צבעוני המונחים על הרצפה כדימוי מופשט של דליי הצבע בהם משתמש רותקו. בצידי הבמה מונחים ספוטים כבויים אשר מתכסים בצלופן צבעוני מסוים המתחבר לסצינה ונדלקים על מנת להאיר את הקירות. כתמי הצבע המוקרנים מדמים את מעשה הציור של רותקו ועוזרו. בסצינת השיא, הם מניפים את הספוטים בתנועת התזת צבע על הקיר, כמעין ריקוד אקסטזי של אמנים הנמצאים עמוק בתוך המוזה השורה עליהם.

"אדום" היא חוויה רב חושית מומלצת ביותר, הנמשכת שעה ועשר דקות, שמותירה חומר רב למחשבה. כאן מתקבצים אמנות התיאטרון והאמנות הפלסטית לכור היתוך מרתק שלא מניח לצופה לנוח ולו לשנייה.

ההצגה מועלית בתיאטרון תמונע והיתה מועמדת לפרס קיפוד הזהב לשנת 2023.

מאת: גון לוגן // תרגום: תום אבני // בימוי: אלירן כספי // ע.בימאי: דניאל הרוש // עיצוב תלבושות: רוני יניב // עיצוב תאורה: מתן פרמינגר // עיצוב חלל: אלירן כספי // מוסיקה: גל לב // שחקנים: אוהד שחר, יחיעם ברקו