איך קרה פה מצב שבו הממשלה מחליטה שתושבי עוטף צפון ועוטף עזה יחזרו ליישוביהם ואף אחד לא מאמין לממשלה ולא זז ? אנו כל כך עסוקים בשוטף, ובציפייה לשמוע כל ערב את חדשות שמכות בנו מידי יום איוב על נופלים ופצועים עד שאנו לא שמים לב שירדנו עוד מדרגה אחת נמוך יותר  מהנקודה הכי נמוכה שהיינו בה למחרת הטבח של השביעי באוקטובר 23.  ביחסי אזרחים- ממשלה. לא ניתן להתעלם מכך שהמצב הנוכחי הוא שבר גדול ומפלה איומה לכל תפיסת הציונות הקלאסית, ההתיישבות וההבנה שאנו מוכנים להקרבה למען המדינה. אזרחי המדינה רואים בעיניים כלות איך בנימין נתניהו, האיש הזה שאמור היה להוות ולהיות מנהיג בעת שבר לאומי הכי קשה,  רק יוצא להצטלם עם חיילים, ממלא כל ערב את מסכי הטי.וי בפטפטת של מסיבות עיתונאים הרצופים בדקות ארוכות של מלל ולהג ראוותני חסר פשר או הגיון. אני, ואני, ואני… אבל בפועל הוא לא מצליח לשלוט בשרי ממשלתו  שמצפצפים לעברו ועליו כי הוא יודע שהוא תלוי בהם לשרידותו הפוליטית. מובן לכל בר דעה כי  יותר ממה שאכפת לו מצרכי הביטחון, אכפת לו וחיוני עבורו זה מצבו האישי ושרידותו הפוליטית. תאמרו לי: אתה נגדו תמיד, ובכן, לא אני אמרתי את זה אלא שר הביטחון של מדינת ישראל, אלוף בצה"ל ולוחם ללא חת של הקומנדו הימי, הא זה שאמר לביבי כי הוא, נתניהו, פוגע בביטחון מדינת ישראל.
לא סתם ביבי מאפשר לשריו בקבינט (אגב, מה עשה שם דודי ערסאלם? ממתי הוא חבר בקבינט הביטחוני?), להתנפל במארב מתוכנן על הרמטכ"ל בישיבת קבינט הביטחון ופשוט לבזותו. נתניהו שמע, ראה ושתק. אישית,  אני לא מתפלא כי הביבי להזכירכם, בעצמו עשה זאת כשבועיים אחרי הטבח בהשראת הילד"ז שלו,  והוציא באישון לילה מיד התנצלות.  זוכרים?

השבוע יצא ה" אקונומיסט" הבריטי בכותרת שבה נאמר כי ביבי רע לישראל, וכי ברור שמי שיושב שם זה לא מנהיג אלא פוליטיקאי. אלא שמסתבר, כך האקונומיסט שהחברה האזרחית הישראלית הרבה יותר חכמה ממנהיגיה. (חבר קונגרס אמר עלינו: אתם עדר אריות המונהג על ידי חמורים) ובתמורה לחוסר מנהיגות זאת, גומלים לו אזרחי המדינה,  ומצביעים  ברגליים ובאי אמון גדול. אם שאלתם את עצמכם איך הגענו ממצב אידיאולוגי של "מדונם פה דונם שם, רגב אחר רגב- כך נפדה אדמת העם מצפון עד נגב" למצב בו אנו אזרחי ישראל, לפחות חלקנו, הפכו לפליטים בארצנו?  ואלו, הפליטים, למרות מצבם הקשה, לא מוכנים לחזור לבתיהם?, איך קרה כי השבר שנבקע ביחסי מדינה ואזרחיה שידעו כי הם תושבי ישובי ספר, וכי הם מוקמים על גבולות המדינה מקבעים את הגבול ואף שומרים עליו,  איך קרה שהם האזרחים התרגלו לספוג ארטילריה ופיגועים במלחמת המים בצפון, בעמק הירדן , בקריית שמונה, בעמק בית שאן,  ובעוטף עזה וגבול מצרים, לא העלו על דעתם ולו לרגע כי בחלום בלהות הם יפונו מיישוביהם לבתי מלון. אחת המפונות אמרה בחיוך מר כי פעם בית מלון היווה לגביה חופשה, כעת חדר אחד זהו בית משפחה של 6 נפשות. עשרות שנים לא היה עולה פה בכלל על הדעת מן חלום בלהות בו ישוב כלשהו יפונה או יעבור להתגורר בבתי מלון.
תמיד הבנו פה כי עד לפרוץ השלום בחזון אחרית הימים, תמיד יהיה איום על ישראל. הבנו כי אנחנו גרים בוילה בג'ונגל, באזור מוכה קנאות דתית, שחיתות ושינתה תהומית לערכי המערב ולנו היתה בראש התפיסה שעם נתון זה נגזר עלינו לחיות וכי אנו נעשה כמיטב כוחנו לעשות מקסימום.
עובדה, ב- 75 שנות קיומנו בנינו פה כאן מדינה בת עשרה מיליון תושבים עם כלכלה בת 500 מיליארד שקל. עוד עובדה מעניינת לא פחות היא כי במשאלי דעת קהל ישראלים הצביעו שנה אחר שנה וענו שהם מאושרים לגור פה. הם אוהבים להיות ישראלים. הם אוהבים את הרוח והדינמיקה הישראלית של איכפתיות ואחדות גורל.
נראה כי חיינו באופוריה, היות ואז הגיע ואחרי הטבח הנוראי של ה7 באוקטובר והבנו כי קרה פה לא רק אסון נורא של הרג נורא. אלאשבר לאומי ענק בו קיים ראש ממשלה שבעניים פקוחות מובילה לאבדון ובלבד שהוא יוותר בשלטון מחד וינסה לצלוח את משפטו הפלילי בתוך כך, מאידך.
אנחנו האזרחים מצויים באבל, לא רק בגלל הטבח, אלא גם מהיותנו במצב הנפשי הנוכחי הנובע מחוסר אמון במנהיגות שלא השכילה להתאושש ולתפוס פיקוד (ע"ע גנץ).  מול עינינו הבוהות בחוסר אמון אנו צופים בממשלה מיותרת ומנופחת שתוך כדי מלחמה בוזזת את הקופה הציבורית לטובת הסכמים גועליציוניים ולא רואה ולא סופרת איש ממטר. במיוחד את המילואימניקים או בעלי העסקים הקטנים. בשבועות הראשונים אחרי הטבח  הייתה גם בעיית אמון במערכת הביטחון ובצה"ל. אבל למזלנו הרב ראשי המערכת הביטחונית לקחו אחריות, ועשו התאוששות מפליאה. ראשי הצבא, שב"כ והמוסד אמרו לעם ישראל במילים שאינן משתמעות לשתי פנים: " אנחנו אשמים ואנו נתפטר בגמר המערכה. כרגע אנו נלחמים על מנת לנקום ועל מנת לשנות את המצב". ממולם יש פה איש אחד שבין הדברים הראשוניים שעשה אחרי הלם הטבח  היה לבקש מפרופסור לכתוב לו נייר עמדה על האחריות הראשית של ראש ממשלה.  לא להאמין. נתניהו ציפה שתעמוד לו חוות דעת משפטית שתקבע שאין לו אחריות על המחדל הנוראי. לצערו, גם הפרופסור ההוא קבע כי המסקנה היא אחת: אחריותו הלאומית של ראש הממשלה היא הביטחון הלאומי.

כבר אז היה לי ברור לחלוטין שביבי הולך למשוך אותנו למלחמה ללא סוף, כזו שתרחיק אותנו מזיכרון הטבח אוקטובר 23, ומנגד לנסות להנדס בציבור את התודעה  לפיה הוא לא ידע, וכי שיקרו לו, לא אמרו לו, לא סיפרו לו. בעצם,  זה בכלל לא הוא אשם אלא ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, ובעצם מה שקרה זו ירושה של זה רבין… או בעצם זהו בכלל  הסכם אוסלו.
תגידו לי, אתם זוכרים את דבריו בוועדת החקירה של מירון? – הוא לא ידע, לא סיפרו לו. כן, זהו נתניהו במיטבו.
כל מלחמה נוספת, על פסבדו ניצחון מול חמאס או חיזבאללה, או הסדר מדיני ביום שלאחר המלחמה, לא יפתרו את המצב שנוצר בתוך ישראל. לכן, ראשית אנחנו חייבים לשקם את האמון של כלל אזרחי המדינה בהנהגה פוליטית  שתייצג את רוב הציבור, ולחזור ולהאמין ולבטוח בצבא שישקם את אמון הציבור בו גם ביכולתו לנתח את המצב הביטחוני ולהגן על המדינה כולל יישובי הספר. לכן השלב הראשון והמידי מחייב את החלפת ההנהגה באמצעות בחירות חדשות ובהקמת ממשלת אחדות אמתית ורחבה וכמובן במקביל לבצע תהליך שיקום מחשבתי ופיקודי של הצבא. אבל נתניהו אוחז בקרנות המזבח ומסרב להרפות. ביבי, לך כבר הביתה. הרגת אותנו.