בהפקה החדשה של האופרה הישראלית גנבו את ההצגה הסופרן הילה פחימה והבס המרשים אלכסיי בירקוס וכרגיל – הבריטון האהוב יונוץ פאסקו

האופרה הישראלית מעלה הפקה חדשה ל"לוצ'יה דה לה מרמור" של דוניצטי לליברית של סלוודורה קמרנו על פי מלודרמה של סר וולטר סקוט,  מנצח: קרלו מונטנרו, במאי מקורי: אמיליו סאחי, בימאית מחדשת: עומר בן סעדיה; מעצב תפאורה: אנריקה בורדליני; מעצב תלבושות: אימה מולר; מעצב תאורה מקורי: אדוארדו בראוו; מעצב תאורה נדב ברנע; מעצבת תנועה: דנה רוטנברג. על פי ההפקה של בית האופרה באוביידו

 המשכן לאומנויות הבמה, 7.1.2024

עיקר קסמה של "לוצ'יה דה לה מרמור" של דוניצטי הוא בעידונה ובאריות הנודעות שלה נוסח אריית השיגעון.  כמו ברומאו ויוליה כך גם כאן נאלצת לוצ'יה לוותר על אהוב ליבה לטובת נישואי תועלת שכופה עליה משפחתה — במקרה של לוצ'יה — אחיה.  אלא שהפעם רוצחת לוצ'יה את חתנה בליל כלולותיה ומאבדת את שפיות דעתה. דוניצטי דרש מהסופרן המגלמת את לוצ'יה אריה כמעט בלתי אפשרית באורכה וקולרטורה תובענית. ואכן הצליחה הילה פחימה לשבות את לב הקהל ושרה בניקיון זוהר ובליריות נדירה כמעט לאורך שעתיים ברציפות. מעורר השתאות ביופיו היה קול הפעמונים שלה. כישרון משחקה תרם ליפי הביצוע.

את פני הקהל קיבלה טירה אפלולית  של אבירים מהמאה ה-16 — האופרה מתרחשת בסקוטלנד — כל גווני הבמה היו באדום ושחור: שהרי האופרה עוסקת ברצח של החתן שנכפה על לוצ'יה למרות שיש לה מאהב. האפלולית העניקה תחושה כאילו אתה נמצא במציאות הקודרת של עולמה. הבימוי היה מאד סטאטי, מה שלא הפריע לעוצמת הדרמה. יפה היה הרעיון להוסיף סרטים צהובים לחתונה; כל התאורה בחתונה הייתה בצהוב והפכה  ללבן כשלוצ'יה  דקרה את חתנה הכפוי. לא התעכבו על חתימת הנדרים – אלא על ייסוריה ועל תמונת הפרידה שלה מאהובה. הדגש היה על סירובה להינשא. שלולית הדם דמוית הצעיף האדום ש"נזלה" לתוך הרצפה – הייתה בגדר המחשה רבתי. הרעיון של הבמאית לגלם את שיגעונה של לוצ'יה באמצעות שלוש רקדניות המסעירות את מוחה היה יפה ומלא דמיון.  לאחר הרצח הפך לאור לבן של גן עדן – של העולם הבא. המשוב של המקהלה בניצוחו של איתי ברקוביץ' היה מלא קסם ומרטיט.

תחת שרביטו של המנצח קרלו מונטנרו הפתיחה התזמורתית המנוקדת לא הייתה תמיד מלוכדת ולא תמיד נקיה – אפילו בכינורות.  אך עם כניסתו של הבריטון המופלא יונוץ פאסקו  לבמה בניסיון לשכנע את אחותו להיעתר לנישואי כפייה – הלך הקהל שבי אחר הגוונים היפים של קולו וכישרון משחקו הנדיר. נפח הצליל האדיר שלו, שמילא את כל חלל האולם, הרעיד את אמות הספים. אליו הצטרף הבס הרוסי אלכסיי בירקוס שגילם את הכומר ריימונדו בקול מעורר התפעמות ביופיו. אף הוא הפעיל לחץ על לוצ'יה להיעתר לנישואי הכפייה. הוא שר בסנכרון מלא עם הטנור אנתוני ווב — שגילם בליריות את תפקיד נורמנו מפקד המשמר של למרמור. פחות מרשים היה ליביו אינדריקאו בתפקיד החתן ארתורו ששר קצת על יד.

הליווי התזמורתי הריתמי דחף מעט בקצביות שלו אך לעתים היה קצת רועם.

על רקע פריטת נבל מעודנת נפגשה עם הילה פחימה זמרת המצו המרשימה תמרה נבות בתפקיד אליצ'יה המזהירה אותה פן תזמין לחדרה את המאהב שלה ותירצח. היא שרה בקול מצו גדול. להילה פחימה בתפקיד לוצ'יה היה סופרן קטן אבל קול פעמונים נפלא. מעוררת התפעמות הייתה האריה בה ראתה בנהר את שיקוף דמותה המתה. היא העפילה לפסגות בקלות ושרה בקולורטורה מופלאה את חלום מותה בנהר. עוצר נשימה היה צליל הראש שלה והליריות המרטיטה בה שרה. הליווי של החליל המחקה אותה בסצנת השיגעון היה כובש ביופיו.

בליווי סינקופות נכנס המאהב – הטנור אדגרדו קוזימו שהשתפר בהדרגה ככל שהתחמם קולו. אחד משיאי האופרה היה הפרידה שלו מלוצ'יה – הילה פחימה –  מאהובה – הסיומת של התזמורת הייתה עגולה ומרשימה. נדיר ביופיו היה הדואט עם הבריטון המופלא יונוץ פאסקו.

ההטעמה על הצליל האחרון תגברה את הקצב. וכך, למרות שהמשוב התזמורתי לא היה תמיד נקי והתזמורת לא תמכה בסולנים – עדיין הייתה זו "לוצ'יה" נדירה ביופייה.

נשף החתונה היה עליז ומקאברי ואת סצנת השיגעון שלה לאחר שרצחה את חתנה הכפוי היטיבה הילה פחימה לשיר ולשחק.

לשיא הגיעה האופרה בסקסטט בסוף המערכה השנייה אותו שרו בסנכרון ובתיאום מופלא.

הייתה זו הפקה מרשימה לא רק בגלל שירת הסולנים ומשחקם אלא גם בגלל יופיה של המוזיקה של דוניצטי ולו רק בגלל הליריות והיופי הבלתי נתפס של שירתה של פחימה. לו רק אפשר היה לשמוע אותה שוב

^ה