ניתן לחלק בקלות את "מסכנים שכאלה" למגוון ז'אנרים: סיפור התבגרות, קומדיה סקסית, או מחווה משעשעת ואימתנית לסרטי פרנקנשטיין. סרטו האחרון של יורגוס לנתימוס, כמו הגיבורה שלו בלה בקסטר, אינו משתלב בקטגוריה ספציפית וזה מה שהופך את הסרט למשהו אחר לגמרי – פנינה חרמנית, נהנתנית והיסטרית המובלת על ידי משחק יוצא מן הכלל של אמה סטון. לנתימוס הפתיע בעבר את הצופים העוקבים אחריו בזכות הרגישויות המיוחדות שלו המתבטאות בסרטיו, אבל בקסטר מתגלה כמוזה המושלמת לסקרנות הטבועה של הבמאי, עדשה שדרכה אפשר להסתכל על העולם, תוך שהיא חושפת אמיתות קשות ויופי מדהים.

"מסכנים שכאלה" מציג את בלה בקסטר ואת אביה הפונדקאי, ד"ר גודווין בקסטר בגילומו של וילם דפו (שזוכה לכינוי אלוהים). לאחר שהוא מפיח חיים בגופתה, אלוהים מתעקש להשאיר את בלה בבית, נזהר מההשפעה שיכולה להיות לעולם החיצון עליה (ייתכן שזה קשור גם לעובדה שהוא מצא את גופתה של בלה לאחר שהתאבדה). ככל שסקרנותה של בלה גוברת, קירות האחוזה שלהם (המלאים בגאדג'טים מדעיים ויצורים למחצה, שנכנסים כלאחר יד למסגרת ומחוצה לה) הופכים לחנוקים מדי עבורה – היא משתוקקת לחוות את העולם שמעבר לביתה, ומטפסת על הגג כדי להסתכל על הגרסה הפנטסטית של לנתימוס לעיר לונדון.

"מסכנים שכאלה" הוא יותר מסתם סיפור התבגרות. זו התעוררות – כשבלה מגלה את פלאי העולם וזוועותיו, אך כך גם אנחנו – הצופים. סטון מגלמת את הצמיחה השכלית של בלה במודעות מדויקת, מחדירה לדמות תחושת אמפתיה, אפילו כשהיא מנפצת צלחות על הרצפה כמו ילדה, או מכריזה שהיא הולכת להכות תינוק בגלל שהיא לא אוהבת את הצליל של הבכי שלו. ההופעה של סטון היא הישג מנצח (עד כה) של קריירה מפוארת, על אחת כמה וכמה הודות להופעה משלימה של צוות המשנה בסרט.

מארק רופאלו הוא אולי ההפתעה הגדולה ביותר בתור דאנקן וודרבורן – מחזר שמרחיק את בלה מאלוהים ומארוסה, מקס מקנדלס (ראמי יוסף). וודרבורן הוא גבר שלא התבגר, ורופאלו מציג צד קומי שמתאים בצורה מושלמת לעולם הדמיוני שבסרט. העולם הזה יכול להיות אכזרי – יש אנשים שרוצים לנצל את בלה, כמו וודרבורן, וטוויסט במערכה השלישית מגלה עד כמה דברים מושחתים יכולים להיות. בסופו של דבר, העולם של "מסכנים שכאלה", והסרט עצמו, מפתיעים.

הצמא של בלה למצות את העולם עשוי להוביל אותה לדרכים קודרות, אבל התסריט של טוני מקנמרה (המבוסס על הספר באותו שם מאת אלסדיר גריי) לעולם אינו מתנשא. הוא מחליף ציניות באבסורד וחוסר ביטחון בעודף – תנועה, איפור, מוזיקה ובעצם הכל. ב-141 דקות מדהימות, לנתימוס מדגיש את תאוותיו, החל מתפאורה דקדנטית ותלבושות מפוארות ועד לרגעי סצנות לעוסות לכל דמות סקרנית שבלה פוגשת בדרך (כולל ג'רוד קרמייקל, קתרין האנטר ו-האנה שיגולה). אפילו כשזה נעשה עגום, רוחה של בלה (והביצועים של סטון) לעולם לא חורקים, עדות למה אנו אמורים להיות פתוחים לחוויות העולם, במקום לכעוס על מה שהוא מעניק לנו.

לסרט שעלול להישבר בקלות תחת משקלו העודף, לנתימוס נמנע מכל מהמורה בכך שהוא מתעל את השחרור של בלה בעזרתו של הצלם רובי ראיין. עדשת עין הדג הייחודית שלו מעניקה ל-"מסכנים שכאלה" מבט סקרן, בדיוק כמו זה של בלה, ובמהלך סצנת ריקוד משותפת של ניקולס הולט ו-רייצ'ל וייס, המצלמה שוטפת את אולם הנשפים, לוכדת את איבריהם המתנופפים של בלה ודאנקן באלגנטיות מרוממת. "מסכנים שכאלה" מלא עד אפס מקום ברגעים מסוג זה, ומזכירים למה כדאי לצפות בסרט בקולנוע. חשוב לציין, כי הסרט אולי לא מתאים לכולם בשל גסותו ונועזותו, אך הוא גם  מבריק בתעוזתו ובהנאות שלו לגלות דברים חדשים.